את צומות החורבן אנו מכירים מתוך נבואת נחמה שבספר זכריה. בזמן שעם ישראל יושב בגלות בבל, נשאל הנביא האם הצומות שנהגו עד אז ימשיכו להתקיים. בתשובתו מזכיר זכריה ארבעה ימי צום:

כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ  (זכריה ח, יט)

הפסוק רומז לארבעה צומות בארבעה חודשים שונים. צומות אלו נשמרים עד ימינו: י״ז בתמוז (בחודש הרביעי), ט׳ באב (בחודש החמישי), צום גדליה (בחודש השביעי), ועשרה בטבת (בחודש העשירי). אלא שהפסוק עצמו אינו מפרט את התאריכים המדויקים של הצומות ואינו מסביר מהו האירוע שכל אחד מהם מציין. מתוך העמימות הזו עולה מחלוקת תנאית בשאלה מהו בדיוק “הצום העשירי”:

אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ודברי נראים מדבריו…
רבי עקיבא דורש: צום העשירי זה עשרה בטבת, היום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים…
ואני אומר: צום העשירי זה חמישה בטבת, שבו באה השמועה אל בני הגולה, שנאמר: “ויהי בשתי עשרה שנה… בעשירי בחמישה לחודש… בא אלי הפליט…” ועשו יום שמועה כיום שריפה.  (תוספתא סוטה ו, ו–יא)

פירושו של רבי עקיבא מוכר לנו היטב: עשרה בטבת הוא יום תחילת המצור על ירושלים. אולם רבי שמעון מציע קריאה שונה לגמרי: צום טבת חל, לדבריו, בחמישה בחודש, היום שבו שמעו גולי בבל על חורבן המקדש.

כעשר שנים לפני חורבן הבית הראשון ולפני גלות רוב העם, הוגלתה שכבת ההנהגה היהודית – המלך, חכמים, אומנים ומנהיגים – בגל ראשון המכונה 'גלות יהויכין'. לפי רבי שמעון, צום החודש העשירי מציין את הרגע שבו קבוצה זו, הרחק מירושלים, למדה על חורבן הבית.

המסורת ההלכתית קיבלה את דעתו של רבי עקיבא, ואנו צמים בעשרה בטבת לציון תחילת המצור. אך לצומות יש לעיתים שכבות משמעויות חופפות, ועמדתו של רבי שמעון לא נעלמה. היא ממשיכה להדהד בסליחות לעשרה בטבת: "סֵדֶר פֻּרְעָנִיּוֹת בְּתוֹךְ לְבָבִי יַבְעִיר, בְּבֹא אֵלַי הַפָּלִיט לֵאמֹר: הֻכְּתָה הָעִיר" (מתוך הפיוט “אזכרה מצוק”).

השאלה היא: מהו המסר של 'צום טבת האחר' של רבי שמעון, ומה יש בו שיכול לעצב את האופן שבו אנו מבינים וחווים את צום טבת גם היום?

רבי עקיבא חי בארץ ישראל כחמישים שנה לאחר חורבן הבית השני. כשהוא מספר את סיפור החורבן, זהו סיפור ארץ־ישראלי במובהק, סיפור של מי שחי לצד ההריסות. אפשר לדמיין אותו פונה לתלמידו רבי שמעון ואומר: אני כאן, ליד חורבות המקדש. מדוע שאספר את החורבן דרך הצער של גולי בבל? הם אינם חלק מהסיפור.

רבי שמעון, לעומתו, מספר סיפור רחב יותר. הוא מכניס את כאבם של הגולים אל תוך עצם סיפור החורבן, ומתעקש שהלב שנשבר בבבל הוא חלק בלתי נפרד ממנו. לא צריך להיות בחורבות ירושלים כדי לחוות את ההעדר שלה. 

מכאן אנו מגיעים למשפט החותם של דבריו: “עשו יום שמועה כיום שריפה”. זהו משפט מעט מוזר. הרי הצומות שאינם תשעה באב מציינים אירועים שקשורים לחורבן אך אינם החורבן עצמו. י״ז בתמוז, למשל, אינו יום השריפה  ואף על פי כן אנו צמים בו. הניסוח בו בוחר רבי שמעון מרמז שיום השמועה הוא רגע טראגי ייחודי, כזה שמעמיד את צום טבת בשורה אחת עם תשעה באב. באיזה מובן יכול יום של שמיעה להיות “כיום שריפה”?

כדי להתקרב לתשובה, אבקש להיעזר בשאלה שהעלה רבי שלמה הכהן (וילנא, המאה ה-19) בספרו בניין שלמה. הוא מצביע על קושי כרונולוגי בדברי רבי שמעון: אם המקדש נחרב באב, כיצד ייתכן שגולי בבל שמעו על כך רק בטבת? הדרך מירושלים לבבל אורכת כשבועיים בלבד – מדוע לא הגיעו הידיעות במשך חודשים ארוכים?

ה'בניין שלמה' מציע תשובה מדרשית: עד טבת כבר ידעו הגולים על חורבן “ירושלים של מטה”, העיר הפיזית. אולם בטבת נודע להם שגם “ירושלים של מעלה”, המקבילה הרוחנית של העיר והמקדש, נפגעה. זה היה הרגע שבו גילו שגם השכינה יצאה לגלות.

אם נקרא את הדימוי הזה כפרשנות לדבריו של רבי שמעון “עשו יום שמועה כיום שריפה” נוכל להציע הבנה מחודשת של צום טבת. לפי קריאה זו, מהותו של המקדש לא הייתה מעולם בקירותיו. עיקרו היה בבני האדם שפגשו בו את אלוהים; באנשים שידעו שיש מקום בעולם שבו האינסוף, ברחמיו, מצמצם את עצמו כדי לשכון בקרב בשר ודם. גם מי שחיו הרחק, בבבל, ידעו שיש מקום כזה. מקום שאפשר לכוון אליו את הגעגוע, לחלום עליו, ולשאוב ממנו תקווה. וכאשר אותם רחוקים למדו שהמקדש איננו עוד, משהו בתוכם נשבר.

חורבן “ירושלים של מטה” הוא חורבן אונטלוגי, של מציאות פיזית. אך חורבן “ירושלים של מעלה” הוא חורבן אפיסטמולוגי, קריסה של עולם פנימי. רגע הגעת השמועה הוא רגע של חורבן הכרתי. גם אם האש הפיזית בערה בט׳ באב, השריפה הרוחנית בלבם של בני הגולה בחמישה בטבת הייתה ממשית לא פחות. במובן זה, הידיעה על האסון והחוויה הישירה שלו אינן שונות זו מזו.

דווקא בזמן שבו היחסים בין מוקדי החיים היהודיים מורכבים מאי פעם, וברקע תחושת חרדה פוליטית גוברת הן בישראל והן בארצות הברית, דבריו של רבי שמעון מצביעים על כמה אמיתות יסודית: אנו נקראים לספר סיפור שמכיל את החיים היהודיים בכל מקום שבו הם מתקיימים. שותפות וערבות יהודית אינה תלויות בגיאוגרפיה, כפי שאבל אינו מוגבל למרחב. וירושלים היא מקום פיזי אבל גם הרבה יותר מזה.

ובתוך האבל המשותף, אנו ממשיכים לשאת תפילה ליום שבו נזכה לשמוח יחד, כדברי הנביא: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים; והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט)