דמות בלתי צפויה מסתתרת בשולי סיפור יציאת מצרים: כלב. 

הכלב הזה מופיע בפנייתו האחרונה של משה לפרעה, המבשרת על מכת בכורות העומדת להתרחש:

שמות יא:ד-ז

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה׳ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם׃

(ה) וּמֵת כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה׃

(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף׃

(ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה׳ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃

הופעתו של כלב – הכלב הראשון בתורה! – בפסוק ז' תמוהה: מדוע משה מזכיר את בעל החיים בנאומו לפרעה? ומה בדיוק פירוש המילים "לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ"? 

המשמעות הכללית ברורה: הכלבים במצרים לא יפגינו תוקפנות כלפי בני ישראל ומקניהם, ובכך יאפשרו לעבדים לצאת לחופשי ללא הפרעה. כך שתיקת הכלבים או התנהגותם הפאסיבית משמשת כהכרה במעמדם החדש של בני ישראל כבני חורין ומאפשרת בפועל את יציאתם מעבדות לחירות. מסורת מדרשית עתיקה אף רואה במצווה להשליך נבלה לכלבים, המופיעה בשמות כב:ל, שכר על התנהגות אבותיהם במצרים, והכרה בחוב תמידי שאנו חבים להם.

במסתו "לכל הכלבים שבעולם", מציע עמנואל לוינס פרשנות מודרנית לשמות יא:ז. לוינס מתרחק מסיפור יציאת מצרים ומזכרונו הפעיל בתורה ובמסורת הפרשנית. הוא קורא את הפסוק משמות יא לאור הקשר היסטורי אחר שבו הקווים המפרידים בין אדם לחיה טושטשו באכזריות על ידי מעשיהם של בני האדם עצמם, לאור סיפור עבדות אחר – שנותיו כאסיר מלחמה במחנה עבודה נאצי, ולאור זכרו של כלב ממשי אחד – בובי .

״בובי״ הוא שמו של כלב משוטט במחנה העבודה הנאצי שבו שהה לוינס כאסיר מלחמה; הכלב נהג לקדם את פני קבוצת החיילים היהודים-צרפתים ולהפגין כלפיהם חיבה. בתוך העולם האכזרי של המחנה, בובי, ש״שרד איכשהו באיזו פינה לא מבויתת בסביבות המחנה" (עמ׳ 223), היה היצור החי היחיד שהתייחס לאסירים כאל בני אדם:

והנה, לקראת אמצע תקופת השבי הארוכה – למשך שבועות קצרים ספורים ובטרם יגרשוהו הזקיפים – נכנס כלב משוטט לחיינו. הוא בא יום אחד להצטרף אל הערב רב בעת ששב מעבודתו תחת שמירה מעולה. […] אנחנו קראנו לו בובי – שם אקזוטי, כראוי לכלב יקר לך. הוא היה מופיע בהתכנסויות הבוקר שלנו וממתין לשובנו, מקפץ ונובח משמחה. לגביו – וזה היה ברור לגמרי – היינו בני אדם. (עמ׳ 223)

בקריאה של לוינס, קו ישיר – מסורת וגניאלוגיה – מוביל מיציאת מצרים אל בובי, ומשתיקת הכלבים המצריים אל הנביחות השמחות של הכלב המשוטט במחנה הנאצי: "הוא היה צאצאם של כלבי מצרים. ונביחותיו הידידותיות – באמונתה של חיה! – נולדו מתוך אלם פיהם של אבותיו על גדות הנילוס" (שם).

שתיקת הכלבים המצריים אפשרה את חירותם של בני ישראל, אך לצליליו של בובי היה תפקיד אחר: הם אישררו את אנושיותם של האסירים – הכירו בה ונתנו לה תוקף – בהקשר שנועד כולו להכחישה, מקום שבו בני אדם נשדדו מאנושיותם ובו "שאר בני האדם, הקרויים חופשיים […] פשטו אותנו מעורנו האנושי" (שם).

אקט ההכרה הזה הפך להצהרה עמוקה בפני עצמה, ולתיקוף חד משמעי של ערכו הפנימי של האדם: ״בשעת יצירתו העילאית של ישראל, בשעת עשייתו לעם – ובלי אתיקה ובלי לוגוס – יעיד הכלב על נעלות האישיות״ (עמ׳ 222).

לוינס משתמש בשתי האנקדוטות המשתקפות זו בזו – הכלבים השומרים על שקט מסתורי במצרים, ובובי הכלב המשוטט במחנה נאצי – כדי לחשוף תובנה יסודית על טבע אנושיותו של אדם – צלם האלוקים שבו – והיחס שלו, שלנו, עם האחר. הוא טוען שעצם מעמדנו כבני אדם קשור באופן מהותי בהכרה שלנו באחר – באנושיותו, בצלם האלוקים שבו. כאשר בני אדם נכשלים באחריות אתית בסיסית זו, כאשר הם משפילים את עצמם על ידי הכחשת אנושיותם של אחרים (כפי שעשו הסוהרים הנאצים), ייתכן שדווקא בעל חיים – במובן מסוים ה"אחר" האולטימטיבי – הוא זה שייכנס למלא את התפקיד המכריע הזה של אישור ואשרור האנושיות.

הכלב, במבטו התמים ובקבלת הפנים השמחה שלו, משקף ומתקף בחזרה את האנושיות שהתליינים ומערכת הדיכוי של המחנה ביקשו למחוק. אך ההכרה של בובי באסירים כבני אדם הופכת גם לכתב אישום, שקט, עוצמתי ומטלטל, נגד חוסר האנושיות של הסוהרים. לוינס מציע שהחוב שאנו חבים לכלבים אינו רק הכרת תודה על תפקידם בסיפור יציאת מצרים – אינו רק חלק ממערכת הזיכרון של המאורע המכונן, יציאתנו מעבדות לחירות; הוא גם מצביע על קו יסוד של אנושיות שמִצווה עלינו לשמר, תמיד.

שמות יא:ז מוסיף פרט – שולי לכאורה – בתוך הסיפור הגדול של יציאת מצרים: אף כלב לא יזיק לבני ישראל בדרכם לחופשי. לוינס, דרך אנקדוטה אישית מתקופת מאסרו כחייל יהודי-צרפתי, מחלץ מתוך האזכור של שתיקתם ושיתוף הפעולה של כלבי מצרים מסר של הומניזם החורג מהקשרו ההיסטורי והפרטי: כשבני אדם מסרבים להכיר באנושיותם של בני אדם אחרים, נביחתו השמחה של כלב המכירה באנושיותו של האדם הופכת מיני וביה לכתב אישום נגד כישלון מוסרי. 

הכלב של שמות יא מעודד אותנו להרחיב את גבולות הסיפור של יציאה מעבדות לחרות שאנחנו מספרים בפסח, ואת שורות הנפשות הפועלות בתוך סיפור זה; הוא דורש מאיתנו להרהר על הקשר בין חירות לאנושיות; והוא מחייב אותנו לכבד ולהוקיר את מה שאנו חבים לכל חיה – ולכל אדם.

חג שמח וכשר!