שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה: אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת, שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ. (תהלים קכ"ז:א)
בני אדם אינם יכולים באמת לבנות לבדם. מה שאדם בונה לבדו, כך מציע המשורר, אינו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן.
ואולם, ביום העצמאות הגננת לימדה את כולנו לשיר: "אני בניתי בית בארץ ישראל." היוזמה האנושית – האומץ, העמל והיצירתיות – עומדת בלב האתוס הציוני. אפילו בתוך המסגרת הדתית של בית הכנסת, בהן עבודת היום היא אמירת ההלל לה', שמו של המועד עצמו – יום העצמאות – מעמיד במרכז את הסיפור האנושי.
יש יהודים שהתנגדו למדינת ישראל מסיבה זו בדיוק. אך גם אם נניח, כפי שאני מניח, שהקמת המדינה הייתה אירוע חיובי, שבני אדם רשאים ואפילו נדרשים לעצב את העולם שבו הם מבקשים לחיות – הפסוק עדיין צווח: "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו." כיצד ניתן ליישב בין החוויה המעצימה של המסוגלות האנושית, בין רעיון העצמאות המבורך, לבין הקול הדתי הצנוע והרפלקטיבי, המתעקש שאיננו יכולים לבנות כלום לבד?
תשובה אפשרית אחת מצויה בפרק הקודם בתהלים – פרק שאנו שרים דרך קבע לפני ברכת המזון בשבתות ובחגים, ואשר הפך גם לחלק מסדר התפילה ביום העצמאות:
שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע;
בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה, נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.
(תהלים קכ"ו:ד–ו)
"שובה ה' את שביתנו". הדובר מכיר בכך שהגאולה זקוקה לעזרה אלוקית. אך מיד לאחר מכן פונה השיר אל הפעולה האנושית: "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו". במשך שנים קראתי את הדימוי הזה בצורה פשוטה: הדרך קשה, אך בסופה יהיה טוב. כך היה עד שנתקלתי בדבריו של רבי אברהם יהושע השל מאפטא:
"ובדבר הזה הוא העיקר האמונה והבטחון, דהיינו מה שהאדם הזורע הוא מחסר ממונו על תבואה לזריעה ומייגע עצמו בעבודת אדמה… מחמת שהוא בוטח שירויח בזה הרבה לאחר זמן…העצל הוא חובק את ידיו… לפי שהוא מחוסר אמונה ובטחון… ובודאי כל הרואה ישחק לו ואומר עליו שהוא שוטה גמור ואיש משוגע…"(שפתי צדיקים, נביאים, על הושע י"ב)
הפעולה הבסיסית ביותר של האדם המאמין, מלמד הרבי מאפטא, היא לזרוע. זריעה היא הימור; יש בה משהו לא רציונלי. מי אמר שמשהו יצמח? מי מבטיח שעמל הבונים לא יהיה לשווא? ואף על פי כן, זה שיגעון לא לזרוע. אי אפשר לחיות בלי אמון בעתיד.
במובן זה, הזריעה היא מודל מוצלח להחזקת המתח שבין האמון בעשייה האנושית לבין ההכנעה להשגחה האלוקית. הזורע פועל ופועל, ובו בזמן אינו משלה את עצמו שהוא שולט בכל. עצם העובדה שתהליך ההנבטה סמוי מן העין מזכירה לו כי עליו לזרוע, להשקות, לטפח ולשמור—אך התוצאה אינה נתונה כולה בידיו. הוא "מאמין בחי העולמים וזורע".
לכן, ביום העצמאות אנו יכולים לשיר: "אני בניתי בית בארץ ישראל." אנו חוגגים ומודים על החירות שאליה שיוועו יהודים לדורות: לבנות בתים ולזרוע זרעים בארץ ישראל. אולם הכנות מחייבת אותנו להודות באמת קשה – איננו יודעים אם הבית הלאומי הזה יאריך ימים, או שמא חלילה -"שווא עמלו בוניו בו".
תודעה זו מטילה עלינו אחריות כפולה. מחד גיסא, עלינו להמשיך לזרוע את זרעי החלום הגדול של שיבת ציון. באותו זמן, עלינו לבחון את עצמנו ללא הרף, להותיר מקום לקב"ה להצטרף אלינו בבניין הבית, לטפח סבלנות, ולשאוף להיות ראויים לכך מבחינה רוחנית ומוסרית.
בישראל, לא רק זרעים נטמנים באדמה. גם בנים ובנות, אמהות ואבות, נקברים בדמעה, בידי ידיים אוהבות ולבבות המנסים בכל כוחם להאמין כי קורבנם לא יהיה לשווא. השותפות שלנו בבניין הבית משמעה שאנו נושאים גם במחיריו הכואבים ביותר. משום כך מקדים את חגיגת יום העצמאות כאבו של יום הזיכרון, שבו אנו עוצרים לפני השמחה ושוהים עם האבל.
גם כאן אנו נושאים באחריות כפולה ופרדוקסלית: להמשיך להתייצב לעבודת הבניין ולהיות נכונים לשאת במחיריה, ובו בזמן לא להפסיק לדמיין עולם שבו אין עוד צורך בקורבנות. שכן, מציאות בה הקב"ה יצטרף עמנו לבניית הבית היא מציאות שמניחה הרמוניה ושותפות של ישראל ואומות העולם, "בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכׇל הָעַמִּים" (ישעיהו נ״ז:ז). במציאות הזאת יתקיימו בנו המילים שאנחנו קוראים בהפטרה ביום העצמאות:
"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ… לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכׇל הַר קׇדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים." (ישעיהו י"א:ו–ט)
לזכרו של אחייני האהוב ישי אליקים אורבך ז"ל,
שנפל בעזה לפני שנה,
שבועות ספורים לאחר שהחל לבנות את ביתו שלו.
