כשחושבים על השואה, אפשר רק לשתוק.
אנו משותקים מבחינה רגשית, מוסרית ותיאולוגית. לעיתים נדמה שאינספור המוזיאונים והאנדרטאות, הטקסים והמסעות, השירים והתפילות, אינם אלא ניסיון נואש להיחלץ מן השיתוק ומן השתיקה שאוחזים בנו בצילה.
גם התורה מכירה רגע כזה, רגע שבו ילדים נשרפים באש, ומשפחתם שנותרה בחיים נותרת עם דבר אחד בלבד: שתיקה. זה קורה כאשר נדב ואביהוא מתים באוהל מועד:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה׳ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה׳…וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ויקרא י:א–ב, ג)
מה יכול כבר לומר אב שאיבד את בניו? מה נותר לאהרון אם לא לשתוק?
ואף על פי כן, ייתכן שסיפורם של נדב ואביהוא אינו רק מאשר את האילמות שלנו. ייתכן שהוא גם רומז למה שעשוי – או צריך – לבוא אחרי האסון. זמן קצר לאחר מותם, מצווה אהרון על סדר הכניסה לקודש הקודשים:
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה׳ וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ… וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ…( ויקרא טז:א-ג)
לכאורה הקשר בין מות נדב ואביהוא והציווי לאהרון ברור – הם נכנסו שלא כראוי ומתו; אהרון צריך ללמוד כיצד להיכנס ולהישאר בחיים. אבל אפשר לספר את הסיפור הזה גם בדרך אחרת: אב שכול, המום ואילם, מְצֻוֶּה לחזור אל מקום הטראומה שלו – לצעוד אל החדר הפנימי ביותר שלה, לבצע שם פעולה של תיקון עבור עצמו ועבור עמו, ולצאת משם בחיים.
קריאה מדוקדקת בויקרא טז ובסדר העבודה במחזור מגלה שהדרמה איננה עוסקת רק בכניסה לקודש הקודשים, אלא גם – ואולי בעיקר – ביציאה ממנו. לב סדר העבודה הוא הזאת דם קרבנות החטאת על חלקים שונים של המקדש, כדי לטהרם ולכפר עליהם. והנה להפתעתנו הכהן הגדול איננו מתקדם בהדרגה מן המזבח החיצוני פנימה, כפי שהיינו מצפים. להפך: הוא מצווה, ללא שלב מקדים, להיכנס מיד אל קודש הקודשים ולהזות את הדם על הכפורת. משם הוא יוצא בהדרגה החוצה – אל הפרוכת ואז אל מזבח הקטורת. השיא איננו ההגעה, אלא היציאה.
העובדה שהדרמה מתמקדת ביציאה מקודש הקודשים יכולה להיות מובנת דווקא בפרספטיקבה הזאת של כניסה אל מקום הטראומה: לעיתים האתגר הגדול איננו לפגוש את הטראומה ולהתעמת איתה, אלא לצאת ממנה. קל יותר לעמוד ליד קבריהם של אנשים שאהבנו, וקשה יותר להסתובב ולחזור אל דרישות היום. במובן מסוים קל יותר לנסוע לאושוויץ מאשר לחזור משם הביתה.
אך בקודש הקודשים אין רק טראומה ופחד מוות. במרכזו ניצב ארון הברית, ובתוכו לוחות הברית – הליבה הערכית שלנו: נאמנות לאלוקים וכבוד לאדם שנברא בצלמו.
חז״ל מלמדים שכאשר הגיע הארון למקומו הקבוע בבית המקדש בהר המוריה, היה בקודש הקודשים דבר נוסף: אבן השתייה, שעליה היה מונח הארון. הגמרא מסבירה שזוהי האבן “שממנה הושתת העולם” (יומא נד ב). דומני שמה שחכמים מנסים לומר בכך הוא שקודש הקודשים הוא המקום שממנו אפשר לבנות עולם חדש. המקובלים נתנו ביטוי מאוחר יותר לאינטואיציה הזו כאשר אמרו שתפילתם של ישראל בנעילת יום הכיפורים מביאה חיים מחודשים לעולם.
אם כן, המרכיבים השונים של הכניסה אל הקודש הקודשים מציירים את התמונה הבאה: אהרון נקרא לרדת אל תוך הטראומה שלו, אל המקום שבו מתו בניו. שם, לצד הכאב והפחד, הוא פוגש מחדש את האמיתות והערכים היסודיים ביותר, המסומלים בלוחות הברית. ומשימתו היא לקחת את הלקח של אבן השתייה: לצאת החוצה, לשוב אל העולם, ולהתחיל במלאכה של בניית עולם חדש וטוב יותר.
המשנה (יומא ה:א) מספרת שמיד לאחר יציאתו היה הכהן הגדול מתפלל תפילה קצרה ופשוטה – על גשם, על פרנסה, על חיים – לא פתרון מטאפיזי, אלא בקשה שהשנה הבאה תהיה טובה יותר. לפי הגמרא (יומא נג ב), כך הייתה תפילתו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ שֶׁתְּהֵא שָׁנָה זוֹ… אִם שְׁחוּנָה תְּהֵא גְּשׁוּמָה.
ואולי זו גם המשימה שלנו ביום השואה. איננו יכולים לתת הסברים; נחמה על שישה מיליון נפשות רחוקה מאיתנו. אבל הכאב יכול לפתוח את הלב. ומתוך הפתיחה הזאת אפשר להיקשר מחדש לערכים הבסיסיים ביותר שלנו כעם וכבני אדם – לכבוד האדם שנברא בצלם אלוקים, ולתפילה הפשוטה והעקשנית לחיים ולשלום.
ואז אפשר להתחיל לבנות.
