י״ז באלול תשע״ט

שמיני: "בקרובי אקדש"

מאת • 16 באפריל 2017

הדיבור הפותח

בפרשת שמיני מתרחש אירוע כמעט בלתי נסבל – מותם של בני אהרון. עצם המוות איננו מוקד הקושי, כי אם נסיבותיו הסתומות, נסיבות שרב בהם הסמוי על הגלוי, ושאף הגלוי שבהם מתמיה.

בפרק י' העוסק במותם של השניים מופיעים שני רגעי דיבור של משה: האחד בתחילת הפרק והשני לקראת סופו. בראשון מוסר משה את דברי אלוהים הידועים והמורכבים "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", לכאורה כהסבר למותם של שני הבנים, ובשני מצווה הוא על אהרון ובניו כיצד עליהם לסיים את תהליך חנוכת המשכן.

לאור סמיכות הדברים, יש מקום לראות בדיבור השני מעשה פרשנות לדיבור הראשון. אולם הדיבור השני של משה מתפתח לכדי דו שיח, בינו לבין אהרון, אשר במהלכו עוברים דבריו תהליך של ביקורת ושינוי. לכתחילה, ובאופן מוטעה, מתפרשת התקדשות האלוהים בקרוביו כדרישה לחומרות והחמרות, אך לבסוף היא מתפרשת דווקא כדרישה לשימת לב בקודש גם לצרכים אנושיים.  

הדיבור הראשון – "בקרובי אקדש"

מיד אחרי מות בני אהרון מציע משה לאהרון הסבר למות בניו: "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה' לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ" (ויקרא י, א' – ג'). תגובת אהרון לאחיו היא דממה: "וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן" (ויקרא י, ג'). הדממה אולי משקפת את כובד הלב שהסברו של משה מותיר באחיו, ואולי גם מאששת את כובד הלב שנותר בנו – כקוראי המקרא.

תחת צִלה של דממה זו קורא משה לבני דודיו, מישאל ואלצפן, ומורה להם להתקרב ולטפל בנפטרים: "וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־ אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה" (ויקרא י, ד').

שמות בני הדודים – מי ששואל את האל, ומי שעומד למול צפונותיו של האל, ואולי עומד למול האל על אף צפונות אלו, מהווים מדרשי שם המעבים ומשקפים ביתר עוז את התדהמה למול המוות המתואר.

משה לא רק דואג לטיפול במתים, אלא גם מנחה את אהרון ובניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, באיזה אופן מותר ובאיזה אופן אסור להם להתאבל: "וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙" (ויקרא י, ו').

הנחיות אלו דומות מאוד לנאמר באופן כללי ועקרוני על אודות התאבלותם של כהנים בכלל, והכהן הגדול בפרט: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו… לֹא-יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ…קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם… כִּי אֶת-אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם – וְהָיוּ קֹדֶשׁ… וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו …לא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. וְעַל כָּל-נַפְשֹׁת מֵת, לֹא יָבֹא… וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ, לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל, אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו" (ויקרא כ"א, א – יב).

במובן מסוים, הופך משה בהנחיות אלו את האבל הפרטי של אהרון על בניו, ואלעזר ואיתמר על אחיהם, לאבל ציבורי: "וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙" (ויקרא י, ו').

ניתן להבין הנחיות אלו של משה כנובעות מן האופן שבו הבין את המסר של האל שהשמיע הוא עצמו: "בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ". 1

לפי הבנה זו נדרש אהרון לאדיקות והחמרה, זוהי הנחיה להתנהגות שאיננה אינטואיטיבית או רגשית אלא מחושבת, זהירה וקפדנית. משה מבין, לכאורה, את ההתקדשות שבקרובים כדרישה מן הקרובים להתרחק במובן מסוים מאנושיותם, במקרה זה מן האבל שלהם, ולהתמקד כל כולם בעבודת הקודש השגרתית.

הדיבור השני – "הייטב בעיני ה'?"

דממתו של אהרון מסתיימת לקראת סוף הפרק. שם, במקום לשתוק למול דבריו של משה, הוא בוחר לענות. אמנם תשובתו היא שאלה, אולם היא שאלה רטורית המותירה את משה בדממה משלו.

משה מצווה על אהרון ובניו לקחת את הנותר מן המנחה, את שוק התרומה ועוד כמה קרבנות ולאכול אותם במקום קדוש: "וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר׀ בָּנָיו֘ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י ה' וְאִכְל֥וּהָ …: וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ…: וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ …: " (ויקרא י, י"ב – ט"ו).

ברגע מסוים מבחין משה כי חלק מן הבשר, שעיר החטאת, נשרף ולא נאכל: "וְאֵ֣ת׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף" (שם ט"ז). משה כועס על אהרון ובניו: "וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר: מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֹ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י ה': (שם ט"ז – י"ז).

או אז עונה לו אהרון: "וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י ה' וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י ה'?!" (שם, י"ט). המדרש מדגיש כי הדברים נאמרים "בעוז", כלומר לא בהיסוס אלא כשאלה חדה ואולי אף מתריסה. מהי שאלתו של אהרון? במה מטיל הוא ספק?

משה מתלונן וטוען כנגד אהרון, אלעזר ואיתמר שהם לא מלאו את חובתם כראוי – לא אכלו את הבשר הנותר. למול כעסו של משה עונה אהרון כי אמנם עסקו הוא ובניו בהקרבת הקורבנות השונים, וכל זאת על אף אירועי היום, על אף ש-"וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה" – מות שני בניו. לאחר תיאור זה ולאורו פונה אהרון אל משה בשאלה ותוהה: "ואכלתי חטאת היום – הייטב בעיני ה'?!" – האם אכילה שלי מקרבן החטאת הייתה מוצאת חן בעיני האלוהים לאור מות בניי?! השאלה הצורמת של אהרון היא גם ביקורת כנגד משה, ביקורת שמשה מקבל, כפי שמתואר כבר בפסוקים: " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (שם, כ').

הדיבור הנשכח – "שמעתי ושכחתי"

תשובת משה בפסוקים מתפרשת בספרות חכמים כהכרה בכך שהדרישה שלו מאהרון מוגזמת. כך, מלמדת הדרישה בסופו של יום על קשר בין החמרות לבין הנטייה לטעות. טעותו של משה נחשפת במדרש באמצעות מחמאה הניתנת לו על כך שהודה בה: " 'וישמע משה וייטב בעיניו' (שם, כ') –  הודה מיד ולא בוש" (ספרא שמיני פרשה א תחילת פרק ב (יב)).

בתלמוד הבבלי מפורטת הודאתו של משה: "'וישמע משה וייטב בעיניו' (שם, כ') הודה ולא בוש משה לומר 'לא שמעתי', אלא אמר: 'שמעתי ושכחתי' " (בבלי זבחים קא, א). לפי המדרש, משה לא התבייש, לא אמר ביחס לעניין הנידון 'לא שמעתי', אלא הודה בפני אהרון שהוא זה ששכח את ההלכה הנידונה, שבגין שכחתה קצף הוא על אהרון ובניו בפסוקים.  בתרבות המתבססת על מסורת, שכחה חמורה מחוסר ידיעה, לכן הודאתו של משה איננה עניין להקל בו. אולם מהי הטעות עליה מודה משה?

תשובה לשאלה זו אפשר לראות בחלקו השני של המדרש בספרא, במסורת מפי חנניה בן יהודה הנמסרת בפי ר' יהודה: "אמר ר' יהודה: חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו: קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות". טענתו של חנניה היא שהקפדתו של משה עם אהרון היא שגרמה למשה לטעות. 2

מן הדברים שבספרא ובבבלי נראה שהטעות וההחמרה שלובות זו בזו – שכן טעותו של משה הייתה החמרה עם אהרון. טעותו היתה בכך שסבר שעל אהרון להחמיר ולהוסיף על האיסורים החלים עליו להתאבל ככהן, הגבלות נוספות, ביניהן דרישה לאכול מן הקרבן על אף האבל. כלומר, טעותו של משה הייתה החמרה בדיני כהן אבל.

ייתכן ומשה מציע הבנה של ההתקדשות שבקרובים, לפיה יש לדחוק אינטואיציות וצרכים אנושיים כגון אבל, לטובת התנהגות שגרתית מחמרת בהקשרים של התקדשות באמצעות קרובים. אהרון עונה לו שלא היה ראוי שיעשה זאת, ומציע פרשנות אחרת, שלפיה על החמרות הדוחקות הצידה ממדים בסיסיים של הקיום האנושי, יש מקום לשאול: "הייטב בעיני ה'?". אהרון טוען כי ההתקדשות שבקרובים מתבטאת ברגעים שבהם בני אדם משרתים בקודש, ומתקרבים אליו כבני אדם, יצורים עצובים, שמחים ולעיתים גם מתאבלים. לדעת אהרון מחיקת ממדים אלו איננה טובה בעיני ה'.  

הדיבור שלבסוף

הפרק הפותח בתיאור מותם של בני אהרון תחת הכותרת 'בקרובי אקדש', מסיים באמירה של חז"ל כי הקפדה והחמרה על חשבון חוויה אנושית מלאה אינן הדרך להתמודדות עם האתגר שבהתקדשות האפשרית באמצעות קרובים, על אף האש המתפרצת שעלולה להיות כרוכה בהן. החמרות הן לעיתים קרובות טעויות, או מובילות לעברן. על האדם להתייחס למה שקורה לו עצמו, גם כשהוא שואף לקדש בקרבה, ועל אף האינטואיציה להחמיר. קולו של אהרון מלמד כי  יש לתת מקום גם בקודש למרחב אנושי, או אז ייטב בעיני אלהים ואדם: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".  

 

  1. השורש ק.ד.ש. חוזר פעמים רבות גם בפסוקים בפרק כ"א.
  2. שוב מסייע התלמוד הבבלי בהבנת המדרש, ובמיוחד באיתור ההקפדה/הטעות. המדרש מתאר את משה מעלה אפשרויות שונות על מנת להסביר מדוע לא אכל אהרון מן הקורבן ולבסוף אומר בכעס: " 'אכול תאכלו אותה כאשר צויתי' (שם, י"ח) באנינות יאכלוה!" (בבלי זבחים, שם).

    כלומר, שהיה על הכהנים לאכול מן הקורבן על אף היותם אוננים (אבלים בתקופה שבין המוות לקבורה). אהרון עונה לו במדרש כלשון הפסוק: ""וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה" – מות שני בניו, ולאור זאת פונה אהרון אל משה בשאלה, ולמעשה בלשון הפסוקים  ותוהה: "ואכלתי חטאת היום – הייטב בעיני ה'?!".

ר׳ אביטל הוכשטיין
הר' אביטל הוכשטיין היא מראשי הישיבה במכון הדר ונשיאת מכון הדר ישראל. אביטל שימשה כראש תוכנית הכולל במכון פרדס וכעת עמיתה בתוכנית משכילות במכון שלום הרטמן, שם היא מלמדת וחוקרת מזה שנים רבות. אביטל לימדה תלמוד בשני המוסדות וכן שימשה כראש בית מדרש במדרשיית הרטמן לבנות. יחד עם פרופ' חנה ספראי חיברה את הספר 'נשים בחוץ נשים בפנים מקומן של נשים במדרש' (ידיעות אחרונות, 2008). אביטל בוגרת תואר ראשון בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ושוקדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בחטיבה ללימודי מגדר. בנוסף, אביטל ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.
סגירת תפריט