י״ח בתמוז תשע״ט

שמות: סיפור ההתדרדרות מפחד לרשע

מאת • 15 בינואר 2017

פרק א בשמות מלמד אותנו כחברה לקח חשוב: רשעות קלה יותר לביצוע בקהילה. הפרק עומד כתמרור אזהרה- רשעותו של צו נתון איננה מונעת מציבור ללכת בעקבותיו. להפך, היתר רע-לב גורף הוא נח יותר ליישום מאשר היתר נקודתי מרושע. יתר על כן, היתר גורף לרשע הוא בלתי נשלט מטבעו, וסופו שיופנה חזרה גם כלפי הקהילה הפושעת עצמה.

פרק א בשמות פותח במניית היורדים למצרים בשמותיהם. לכתחילה, אין לפנינו מספרים, קבוצות או שבטים אלא פשוט שמות: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה" (שמות א א'-ב') וכך הלאה. אולם, במהלך הפרק חל מהפך בתיאורם של בני ישראל: מקבוצת פרטים בעלי שמות למעין נחיל עצום. את הפנים הייחודיות מחליפים מאפיינים מכלילים וגורפים: (ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: פ

שינוי זה בתיאורם של בני ישראל נותן את האות להידרדרות מתמשכת ביחסיהם עם המצרים: עם גדילתם באה גם ההתנכרות אליהם: "(ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: ועם ההתנכרות באים פחד, סטראוטיפים, הכללות ודמיונות סכנה ולחימה: (ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: (י) הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:"

עם או בשל ההתנכרות ודמיונות האימה באות מגבלות מבדילות: "(יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:"

למותר לציין שמגבלות מבדילות אלו אינן רק בגדר 'שונים נבדלים ושווים' אלא מפלים לרעה. תיאור היחס הקשה כלפי מי שנתפס כאחר ומאיים ממשיך אף הלאה: "(יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:" כך, אם כן, מדגיש הפרק בפנינו כי ניכור וחוסר הכרות עשויים להוביל לפחד, ומתוך הפחד קרובה הדרך לאפליה וליחס קשה.

דבר מה חשוב נוסף עולה מן הפסוקים הפותחים את ספר שמות, מתוך הסמיכות שבין פחדו של פרעה לבין גילויי הרשעות שלו. סמיכות זו מעידה על עובדה בחשיבה האנושית: פחד עשוי להפעיל, להניע ואף להיות כלי על מנת להצדיק רשע: "(יד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:" ולא עוד, אלא שרשע הנובע מפחד עשוי לעלות על גדותיו. כך, גם מי שאיננו מהווה איום יכול לקבל תווי פנים של שטן, גם מי שהוא לגמרי חסר ישע יכול להידמות למפלצתי, הרסני או גורם סיכון קיצוני כל עוד הוא שייך לקבוצה שממנה מפחדים. כך אנו מוצאים עצמנו מובלים, כאילו באופן טבעי, לשלב הבא בסיפור, בו מלך מצרים מצווה על הריגתם של תינוקות בני יומם: "(טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: (טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה:" רשעות המונעת על ידי פחד קשה מאוד לעצירה וקשה מאוד להכרה ככזו. היא מציגה עצמה כמוצדקת, גם כשהיא עולה על גדותיה ומציעה רעיונות שהם בגדר אבסורד.

משהו מניע את המילדות לנהוג אחרת: ייראה מפני אמת, פחד למול צדק מוחלט, ראייה נכוחה. נדמה שיש בכוחם של אלו להבהיר ולהעיר מתוך ענני שכרון הפחד והנשייה שמלווה אותם, שכחת האחר, האחריות, והצדק: "(יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים". אילו ממדים אלוהיים הניעו את המילדות – על כך אין לפנינו תשובה בכתובים, אין מענה לשאלה מה משמעותה ומהם מאפייניה של 'יראת אלוהים' עבורן. על כל פנים, הפסוקים מבהירים כי יראה זו היא שהביאה אותן לבחור אחרת: "וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:"

מלך מצרים מאבד את עשתנותיו. אולי המפחד מעוור אותו. הוא יוצא בקריאה לכל עמו, כעת יהיו כולם מעורבים, והקריאה לרשעות היא גורפת וכוללת: "(כב) וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן:" היישום עובר מן הפרטים במרחב הפרטי, המיילדות, אל החברה במרחב הציבורי.

המדרש ברגישותו הטיפוסית, ער לכך שמושא הרשעות איננו מוגדר בפסוק, אלא להפך, מתואר באופן כולל ומכליל: 'כל הבן'. מתוך רגישות זו אולי מציע ר' יוסי בר' חנינא מדרג משולש לגזירות פרעה:  

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א

ואמר ר' יוסי בר' חנינא, שלש גזירות גזר: בתחילה – אם בן הוא והמתן אותו, ולבסוף – כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ולבסוף – אף על עמו גזר.

מדברי המדרש עולה אפשרות שלכאורה לא תעלה על הדעת, בבחינת אלמלא הכתוב אי אפשר לאומרו: בשלב ראשון גזר פרעה על המילדות להמית את הזכרים שבבני ישראל – כפי שמסופר באופן ישיר בפסוקים, אחר כך גזר מלך מצרים על נתיניו כולם להמית את הזכרים שבבני ישראל, ובשלב שלישי גזר "כל הבן הילוד", כלומר, ציווה על הרג התינוקות הזכרים שבבני עמו גם כן. אמירת המדרש היא פשוטה: רשעות היא תופעה משחיתה, חסרת גבולות וחסרת מעצורים, ומשהיא משוחררת לפעול אין מגבלות ההיגיון פועלות עליה, ואין משוכות שונות יכולות לעצור בעדה.

פרק א' בספר שמות, אם כן, מזכיר לנו כמה קל לתת לפחד לעוור, כמה מהיר המעבר מפחד לרשע וביזוי, כמה מהיר המדרון מבהלה לרשעות גם כזו שהיא חסרת הגיון ופשר. פתיחת ספר שמות היא תמרור אזהרה: רשעות מעוורת חשיבה ישרה. עד כדי כך, שגם אם לרשעות כיוון מוגדר היא בקלות עשויה לשכוח את מטרתה ולמצוא עצמה מופנית כלפי כל – כולל במקרה זו תינוקות מצרים עצמם.

יש מקום לשמוע את פתיחת ספר שמות כהתראה: גם כשרשעות נדמת כמוצדקת היא איננה צודקת. ולוואי ונשכיל לעצור רשעות סביבנו גם כשאנו מוצאים עצמו בזמנים של בהלה ופחד, שנמצא בתוכנו משהו מכוחן של המילדות ואם אין אנו מסוגלים לכך, שנדע להקשיב לקולותיהם של הנוהגים כמותן בחברתנו ואל ישתיק וישתק הפחד.

ר׳ אביטל הוכשטיין
הר' אביטל הוכשטיין היא מראשי הישיבה במכון הדר ונשיאת מכון הדר ישראל. אביטל שימשה כראש תוכנית הכולל במכון פרדס וכעת עמיתה בתוכנית משכילות במכון שלום הרטמן, שם היא מלמדת וחוקרת מזה שנים רבות. אביטל לימדה תלמוד בשני המוסדות וכן שימשה כראש בית מדרש במדרשיית הרטמן לבנות. יחד עם פרופ' חנה ספראי חיברה את הספר 'נשים בחוץ נשים בפנים מקומן של נשים במדרש' (ידיעות אחרונות, 2008). אביטל בוגרת תואר ראשון בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ושוקדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בחטיבה ללימודי מגדר. בנוסף, אביטל ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.
סגירת תפריט