י״ח בתמוז תשע״ט

שלח: סיפורה של עדה מתפתחת

מאת • 11 ביוני 2017

בפרשתנו מתחולל אירוע דרמטי, שבעקבותיו הופכת תקופת המדבר מתחנת מעבר קצרה בדרך ממצרים אל ארץ כנען, לתקופה ארוכה, הנמשכת על פני דור שלם. התארכות ימי המדבר מבטיחה כי מי שיצאו ממצרים לא ייכנסו אל ארץ כנען, בכך זהו סיפור של התפתחות, ואולם, זהו לא רק סיפור התפתחותם של בני ישראל מקיבוץ רב-שבטי של עבדים אל עם המסוגל לשבת בארצו שלו, אלא גם סיפור השתנותו, לכאורה, של אלוהים: מאל המגיב באמצעות תגובות מיידיות ומונעות מרגש, אל הסדרה יסודית יותר של הקשר שבין אלוהים לאדם.

א. משליחות אישית אל שליחות עדתית

סיפור המרגלים מתחיל בקבוצת פרטים היוצאת לתור את ארץ כנען בצו האל: "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם: וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י ה' כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה" (במדבר יג, א'-ג').

האנשים שאותם מצווה משה לשלוח מתוארים אמנם כראשי האומה, אולם רושם של פירוד ונבדלות עולה מן התיאור – שכן הם מתוארים כפרטים, 'איש אחד איש אחד', אשר אינם מאוגדים על ידי מנהיג אחד אלא 'כולם אנשים ראשי בני ישראל המה'. ואולי אין פלא בדבר, שכן המסע כולו מתואר לכתחילה בלשון יחיד, כמענה לצרכיו של אדם אחד – משה: "שלח לך". ואכן מסופר: "וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה" (שם, י"ז). לא מתואר טקס עזיבתם של המרגלים, לא מתוארת בפסוקים ברכת 'צאתכם לשלום': ליציאת המרגלים לשליחותם אין ממד ציבורי.

פני הדברים משתנים עם חזרתם של המרגלים: "וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם: וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ" (שם, כ"ה – כ"ו). המרגלים ניגשים אל 'עדת בני ישראל' כולה, ומוסרים את דיווחם לא 'איש אחד איש אחד', ולא כל אחד אל מטהו, וגם לא אל משה בלבד, אלא כקבוצה, אל העם כולו, אל עדת בני ישראל כולה.

או אז מתפתח ויכוח בתוך קבוצת המרגלים, בינם לבין עצמם: "וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ:  וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: …הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם" (שם, ל' – ל"ג). מבין הדברים עולה גם הערכה ביקורתית של דברי המרגלים: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ…" (שם, ל"ב).

לא רק המרגלים מתלכדים והופכים לקבוצה  מגובשת כמעט לגמרי. מרגע שיבתם, מתוארים גם ישראל כעדה אחת. לא עוד כשבטים נבדלים כל אחד בעל מנהיג משלו, אלא כקבוצה מאוחדת בעלת קול אחד: "וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא: וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן … וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם … וְלָמָ֣ה ה' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה" (שם יד, א' – ג').

כעת ניצבת העדה כולה, אשר איננה מאמינה שפרויקט הכניסה לארץ הוא מעשי או יישומי, אל מול יחידים הסבורים אחרת. ולא זו בלבד, אלא שהמחלוקת מקבלת תפנית: לא עוד עיסוק בארץ ובתכונותיה וביכולתה של עדת ישראל לכבוש אותה, אלא דיון ביכולתו של האל להביא את העם אל תוכה בשלום: "וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם: וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר …אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ ה' וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ … אַ֣ךְ בה' אַל־תִּמְרֹדוּ֒ …וה' אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם" (שם, ה' – ט'). משה, אהרן ושניים מהמרגלים מתקוממים כנגד חוסר האמון באל, אולם תגובת ישראל היא: " וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים" (שם, י').

רק בשיאו של הוויכוח נכנס לתמונה באופן ישיר האלוהים: "וּכְב֣וֹד ה' נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל" (שם, י'). התגובה המתוארת חושפת את האופן שבו דמות האל מפרשת את המתרחש: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ:  אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי־גָּ֥דוֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּו" (שם, י"א – י"ב).

תגובת עדת ישראל נתפסת על ידי האל כמרידה בו, כחוסר אמון שלהם בפרויקט הכניסה לארץ כפי שהציב אותו האלוהים. האל זועם, והפרק מתאר את תחנוניו ושכנועיו של משה אל האלוהים, אשר בסופו של דבר מסכים לסלוח: "סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֹ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה: וַיֹּ֣אמֶר ה' סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ: (שם, י"ט – כ').

ב. מכלייה אישית אל כפרה עדתית

על אף סליחת האלוהים לקיבוץ הישראלי, לכאורה, אין הוא סולח לפרטים שלא האמינו בו, וליתר דיוק לעדה שלא האמינה בו. במה שנראה כרגע של זעם ועלבון אלוהי, מכריע האל כי אותם אנשים שמרדו בו לא יקחו חלק בפרויקט הכניסה לארץ: "וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א ה' אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ: כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר ..אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ:" (שם, כ"א – כ"ג).

התגובה מתוארת כמוכוונת אישית – מי שניאצו את אלוהים, לא ייראו את הארץ: "וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: עַד־מָתַ֗י לָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את …בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם … אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי" (שם, כ"ו – כ"ט). 1

הסיפור מותיר את עדת ישראל לא רק עם אבל המודעות של חוסר הכניסה לארץ, אלא גם עם הידיעה שהאל שלהם הוא אל שנעלב, זועם ומעניש. כלומר, ישראל כעת מתקיימים תחת צלו של איום שישנה אפשרות שדור שלם יימחק בגלל זעם של אלוהיהם. אפשרות זעמו של האל, אשר יכלה דור שלם בגלל טעות, התבטאות חד פעמית, או הערכת מציאות של בני האדם שתעורר בו עלבון, מרחפת כצל כבד. ולכן, אולי, זה איננו סוף הסיפור: בדומה למצב שאחרי המבול, שם מבטיח האלוהים לא להביא עוד מבול על הארץ, חטיבת ההלכות שמיד לאחר סיפור המרגלים מעידה לא רק על המשך אלא גם על שינוי במערכת היחסים שבין אלוהים לעדת ישראל.

ראשית, הפרשה מסתיימת בסדרת הלכות שכותרתן "כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם" (שם טו, ב'; י"ח) – כהבטחה והמחשה לכך שזעמו של האל והעונש שבעקבותיו הם זמניים ויהיה דור ישראלי שיראה את הארץ. שנית, ישנה הלכה המציעה  נתיב עתידי להתמודדות עם מציאות של חטא של העדה כולה, נתיב חלופי לכלייתו של דור שלם: "וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶֽׁה:  אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה מִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹתֵיכֶֽם: וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י הָעֵדָה֘ נֶעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כָל־הָעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן־בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לה' וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת: וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַֽל־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם …וְנִסְלַ֗ח לְכָל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל".  (שם טו, כ"ב – כ"ו).

הפסוק מהדהד את בקשת הסליחה של משה אל ה' לאחר חטא המרגלים, אך בולטים לעין כמה הבדלים מרכזיים; ראשית, לא מדובר בבקשה חד-פעמית של מנהיג דגול בסדר הגודל של משה, אלא בנוהל מסודר שאפשר לקיימו בכל דור ודור, על ידי כל כהן וכהן ובהשאלה אולי גם על ידי מנהיגים מסוג אחר; שנית, בצד המודעות כי ישובו ישראל כעדה שלימה לחטוא אל מול האל ישנה גם הכרה בסליחה האפשרית שבעקבותיה, סליחה שאיננה מלווה בהכרח במותו של דור החוטאים.

ג. סיכום

תיאור חטא המרגלים ועונשם נמצא בסמיכות לרשימת הלכות. סמיכות זו מעידה על שני תהליכים שחטא המרגלים מבהיר: ראשית, לפנינו צעד נוסף בהפיכתם של בני ישראל מקבוצת פרטים בני משפחה אחת לעדה, עדת ישראל. ושנית, הסדרה במערכת היחסים שבין עדת ישראל זו לאלוהים, הסדרת היחסים במקרים של שבר וחוסר אמון. כך, במקביל להסדרת היחסים גם טיב השותפים משתנה, מפרטים לעדה, ומה שנחשף הוא העובדה שחטא המרגלים הוא גם נקודת ציון משמעותית בדרכם של בני ישראל מהיות קבוצת פרטים אל קיום כקיבוץ מאוגד, קיבוץ מאוגד שיחטא ושככזה אלוהים נתן לו גם כלי כפרה.

שבת שלום

  1. יש בעונש מידה כנגד מידה. זו מתוארת באופן ישיר בכמות הזמן שיישארו ישראל במדבר, אולם גם בכך שהחששות של בני ישראל אודות מות בניהם הופכות להיות זכות לבניהם שרק הם יכנסו לארץ, ומי שימותו יהיו המתלוננים שימותו לא במאבק על הארץ אלא במדבר: "וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ: וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה: וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֣וּ אֶת־זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־ עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנוּאָתִֽי: (שם, ל"א – ל"ד).
ר׳ אביטל הוכשטיין
הר' אביטל הוכשטיין היא מראשי הישיבה במכון הדר ונשיאת מכון הדר ישראל. אביטל שימשה כראש תוכנית הכולל במכון פרדס וכעת עמיתה בתוכנית משכילות במכון שלום הרטמן, שם היא מלמדת וחוקרת מזה שנים רבות. אביטל לימדה תלמוד בשני המוסדות וכן שימשה כראש בית מדרש במדרשיית הרטמן לבנות. יחד עם פרופ' חנה ספראי חיברה את הספר 'נשים בחוץ נשים בפנים מקומן של נשים במדרש' (ידיעות אחרונות, 2008). אביטל בוגרת תואר ראשון בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ושוקדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בחטיבה ללימודי מגדר. בנוסף, אביטל ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.
סגירת תפריט