י״ח בתמוז תשע״ט

עקב: מה מורה המן על מציאות החיים בארץ כנען

מאת • 6 באוגוסט 2017

אחד הפסוקים שמרגשים אותי ביותר בספר יהושע, הוא תיאור הפסקת ירידת המן עם הכניסה לארץ:

יהושע, ה, י"ב

וַיִּשְׁבֹּ֨ת הַמָּ֜ן מִֽמָּחֳרָ֗ת בְּאָכְלָם֙ מֵעֲב֣וּר הָאָ֔רֶץ וְלֹא־הָ֥יָה ע֛וֹד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מָ֑ן וַיֹּאכְל֗וּ מִתְּבוּאַת֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽיא 1

אני מדמיינת את ישראל, שהיו קמים מדי בוקר ומוצאים את מזונם בחוץ, מתעוררים יום אחד בארץ כנען למציאות חדשה, מציאות בה לכאורה אוכל – אין. התיאור הוא ניטרלי למדי, ואינו חושף מטען רגשי – לא את התחושות עם קבלת המן, ולא את הימים הראשונים עם הפסקתו. פרשתנו חושפת תפיסה אחת של חוויית המן, שיש בה גם ללמד על מהות החיים בארץ בעידן שלאחר תקופת המדבר והמן.

משה בדבריו בספר דברים אמנם מכוון אל העתיד, אולם כזכור, הוא עושה זאת לא פעם על ידי עיון בעבר. בפרשתנו הוא מזכיר את שגרת היום יום בארבעים שנות הקיום במדבר:

דברים, ח, ב' – ה'

וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכֲךָ֜ ה' אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתָ֖יו אִם־לֹֽא: וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־ הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם: שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה: וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ:

התיאור הוא קשה, שכן חוויית המדבר מתוארת כעינוי וכניסיון הכולל ייסורים. אכילת המן אינה מתוארת באופן חיובי, כפי שהיינו מצפים אולי ממציאות שבה מסופקים כל צרכינו, אלא להפך – כעינוי וכרעב. ברצוני להתמקד בתיאור המן, לעמוד על ממד העינוי שבו, ומתוך כך לחשוב על המציאות העומדת מנגד, על מנת להבין את הפוטנציאל הטמון במעבר מן המדבר אל ארץ ישראל.

התנאים והאמוראים מציעים הצעות שונות בנוגע לטיבו של העינוי המוזכר בפסוקים. הצעה אחת היא שהמן, אף שהיה מזין, השאיר את האוכלים אותו רעבים. הצעה זו עולה מתוך השוואה בין המילה "עינוי" כפי שהיא עולה בהקשר של יום כיפור – שם היא מובנת כצום, ולכן כרעב, לבין האזכור שלה בהקשר של המן:

תלמוד בבלי יומא עד:

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן (בהקשר של יום כיפור) ענוי, ונאמר להלן ענוי. מה להלן ענוי רעבון – אף כאן ענוי רעבון

בשם ר' אמי או ר' יוסי מוצע הסבר אחר:

תלמוד בבלי יומא עד:

'המאכילך מן במדבר למען ענותך' … אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו

המן כידוע ירד כל יום – ואסור היה על ישראל לשמור ממנו ליום המחרת. אגירה כזו לא הייתה רק אסורה אלא בלתי אפשרית, שכן מַן שנשאר מיום המחרת הבאיש והתקלקל. ישראל, אם כן, חיו במציאות שהמן ניתן להם בכל יום – אולם בכל יום נותרו הם בלא פת בסלם, ולא הייתה להם השפעה על הימצאות הפת ביום הבא. הם היו תלויים בגורם חיצוני לשם סיפוק מזונם.

יש המבינים הסבר זה כסיבה שבגינה, על אף אכילת המן, המשיכו ישראל להיות רעבים: משום שחיו במציאות של תלות תמידית. הרעב כאן אינו מצב פיזיולוגי גרידא, אלא הוא ביטוי לדאגה, לחשש. לעומתם, יש המבינים הסבר זה כאיפיון העינוי עצמו שחוו ישראל: התלות וחוסר העצמאות הם-הם העינוי. כך או כך, מציאות של תלות וחוסר עצמאות מובנת לפי בעל מדרש זה כמציאות של עינוי. ומה שמפתיע במיוחד, הוא שהדבר נכון גם ביחסים שבין בני אדם לבין האל.

במדרשים על המן ניכר שהוא נתפס כבעל סגולות רבות ושונות – אולם הסגולות הללו מייצרות מציאות של תלות מתרחבת והולכת בו, לא רק לצורכי תזונה אלא גם לתחומים אחרים. כך למשל, מתואר כי המן שימש כאמצעי שיפוט:

תלמוד בבלי יומא עה.

תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד? שניים שבאו לפני משה לדין, זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי. אמר להם משה: לבוקר משפט. למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון – בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו

לפי מיקום המן ידעו אם נגנב העבר או נמכר. על אף שניתן לשמוע בתיאורים אלו מציאות אידאלית, שסיפקה ודאות מוחלטת בנוגע לתהליך השיפוטי ופסיקותיו , הרי שלפי בעל המדרש, בעיני רוחו של משה, הדובר ערב הכניסה לארץ, גם בתכונות הללו, המנתקות את המעשה השיפוטי משיקול הדעת האנושי, יש ממד של עינוי.

מהו הקשר החלופי שבין אלוהים לאדם שמציע משה? כיצד נראה קשר מסוג אחר, שאינו מתאפיין בתלות מוחלטת? בפסוק ישנו רק רמז לכך. בדברי משה בספר דברים מוצגת גם תכליתו החינוכית של המן:

דברים ח, ג'

וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־ הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם

המן מלמד כי הוא עצמו, כמו כל אוכל ולחם, איננו מספיק, הוא עצמו מותיר את האדם במציאות של עינוי ורעב, ישנו צורך גם ב'מוצא פי ה".

אולם, איזו מערכת יחסים מציעה מציאות חיים על פי 'מוצא פי ה"? לכאורה, זוהי מהותו של המן: מקורו מן השמיים, מקורו מן האל, הוא מתקבל על ידי בני האדם החיים באמצעותו ועל פיו. מהו, אם כן, ההבדל בין המן לבין מוצא פי האלוהים?

בישעיהו נמצא דימוי למציאות החיים על פי 'מוצא פי ה":

ישעיהו נה, י' – י"א

כִּ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר יֵרֵד֩ הַגֶּ֨שֶׁם וְהַשֶּׁ֜לֶג מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב כִּ֚י אִם־הִרְוָ֣ה אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהוֹלִידָ֖הּ וְהִצְמִיחָ֑הּ וְנָ֤תַן זֶ֙רַע֙ לַזֹּרֵ֔עַ וְלֶ֖חֶם לָאֹכֵֽל: כֵּ֣ן יִֽהְיֶ֤ה דְבָרִי֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִפִּ֔י לֹֽא־יָשׁ֥וּב אֵלַ֖י רֵיקָ֑ם

הדימוי לדבר האלוהים הוא גשם ושלג היורדים מן השמיים. זהו דימוי המזכיר אמנם את המן היורד אף הוא מן השמיים, אך מה שמעניין הוא התוצאה של ירידתם: האדמה רווה מהגשם, ובעקבות כך מצמיחה ונותנת. השמיים מספקים גשם הנקלט באדמה, וכך היא עצמה נהיית פעילה. האדמה הרווייה מייצרת לבסוף עץ וצמחייה, שכיוון גדילתם הוא כלפי השמים.

כעת ניתן לפנות חזרה לדברים היוצאים מפי האלוהים. גם הם אינם שבים אל האלוהים כלעומת שבאו, אלא נקלטים אצל האדם ומניעים לפעולה שבאמצעותה יכול האדם להתקדם, לצמוח, ולקיים עם אלוהיו קשר הדדי ומתמשך. כך מצטיירת מציאות שונה מזו של המן: מציאות שבה האל מעניק לאדם, אך זוהי נתינה שאינה גוזלת ממנו את עצמאותו אלא מניעה אותו לפעולה, לפריון וליצירתיות – שכיוונם כלפי שמיים. בניגוד למן המייצר תלות הרי שמציאות החיים בארץ, מציאות החיים על פי מוצא פי האלוהים היא מציאות של עצמאות, בגרות.

***

והפסוקים בישעיהו כוללים גם תיאור של המצב הרגשי הרווח כאשר מה שיוצא מפי האלוהים מצליח בשליחותו; או אז נמצאים האדם, כמו גם הטבע כולו, במצב של שמחה: "כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ-כָף" (ישעיהו נה, י"ב).

  1. ותודה לאבי מורי שאול הוכשטיין שהפנה את תשומת ליבו לפסוק זה בהפטרת מנחה בט׳ באב.
ר׳ אביטל הוכשטיין
הר' אביטל הוכשטיין היא מראשי הישיבה במכון הדר ונשיאת מכון הדר ישראל. אביטל שימשה כראש תוכנית הכולל במכון פרדס וכעת עמיתה בתוכנית משכילות במכון שלום הרטמן, שם היא מלמדת וחוקרת מזה שנים רבות. אביטל לימדה תלמוד בשני המוסדות וכן שימשה כראש בית מדרש במדרשיית הרטמן לבנות. יחד עם פרופ' חנה ספראי חיברה את הספר 'נשים בחוץ נשים בפנים מקומן של נשים במדרש' (ידיעות אחרונות, 2008). אביטל בוגרת תואר ראשון בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ושוקדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בחטיבה ללימודי מגדר. בנוסף, אביטל ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.
סגירת תפריט