י״ח בתמוז תשע״ט

נשא: מה מאגד את בני ישראל

מאת • 28 במאי 2017

במדבר פרק ה' עוסק בחובות אשם של חוטאים. הפניה היא "דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם … וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא" (במדבר ה, ו'). לכאורה פניה שוויונית ומכלילה לכל אדם באשר הוא גוזל או חוטא. בדיון במקראי שלפנינו מתמקדים הפסוקים בבירור סוגיית הגזל בהקשר פנים-קהילתי, פנים-ישראלי, ומוקד עניינו של החוק, בפסוקים וכן במדרשים שלהלן, הוא הגדרת זהותם של מי שנפגעו, של הנגזלים. מתוך עיסוק זה עולות גם שאלות בנוגע לקווים העדינים המפרידים בין מי שמוצאים עצמם בתוך גדרי החוק או מחוצה להם.

 

חובות האשם המתוארים כוללים קרבן שלמים, החזר חובות ותשלומי פיצוי לנפגעים: "וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ:… מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ עָלָֽיו:" (שם, ז'-ח'). אחרי הצבת הדין הבסיסי, נידון בפסוקים מקרה בו האדם הנפגע איננו בנמצא, מקרה בו הנגזל איננו והוא גם חסר יורשים: "…וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ: וְאִם־אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לה' לַכֹּהֵ֑ן" (שם). אם כן, הפסוק מלמד כי הכהן מתפקד כיורשו החוקי של אדם שאין לו יורש, שאין לו קרובי משפחה. זהו דין שמציע ראייה חברתית רחבה, גם של מי שהם אולי החלשים ביותר בחברה ובוודאי המבודדים ביותר בה. משמעות החוק היא, שכאשר אני חלק מקהילת בני ישראל, פגיעה בי איננה דבר נטרלי או שקוף, וגם איננה עניין שתלוי רק בי, בעוצמתי ובכוחי לטפל בה. זהו עניין בעל השלכות שאינן תלויות בנסיבות הייחודיות שלי כנפגעת. גם אם אני עצמי אינני בנמצא, ואפילו אם מי שאמונים על גאולתי אינם בנמצא, הרי שישנו מנגנון חברתי הדואג לכך שמעשה של פגיעה בי לא יעבור ללא תגובה או מענה.

 

על דין זה נשאלות במדרשים שתי שאלות החוזרות על עצמן בצורות שונות ובגרסאות שונות: ראשית, מיהו אותו אדם שאין לו גואל, מהי זהותו, מהם מאפייניו? שנית, האם נשים נכללות בדינם המיוחד של הנגזלים חסרי הגואלים?

 

ספרי במדבר, ד "ואם אין לאיש גואל" (במדבר ה, 8). ר' ישמעאל אומר וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל? ומה תלמוד לומר: 'ואם אין לאיש גואל'? בא הכתוב ולימד על הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, שישלם קרן וחומש לכהנים, ואשם למזבח. ר' נתן אומר: 'ואם אין לאיש גואל', אין לי אלא איש, אשה מנין? תלמוד לומר: "להשיב האשם אליו".

 

ראשית מבורר במדרש מי יכול להיות אדם כה מבודד עד שאין לו כלל יורש חוקי, 'גואל' בלשון הפסוק. הנחת יסוד ראשונית, אותה מציג ר' ישמעאל כסברה רווחת לפני שיספק את קריאתו שלו, היא ההנחה שאין "אדם בישראל שאין לו גואל", כלומר ההנחה שכל ישראל הם משפחה, כך שלא תיתכן מציאות בה לאדם אין קרוב שיכול לתפקד כגואלו. הנחה זו משקפת תפיסה, המגולמת גם בכינוי 'בני ישראל', והיא שהקיבוץ הזה הוא בעצם קיבוץ משפחתי, כולם בני אדם אחד. קיבוץ משפחתי משמעו אוסף אנשים הקשורים יחד בהיסטוריה משותפת, בקשרי דם, צאצאיו של אדם אחד, ראשוני ומשותף. תודעת 'אב אחד' מייצרת תפיסה של שוויון ועם זאת, נותנת פחות מקום לייחודיותו של כל אחד מחבריה, ופחות מקום למגוון והכלה בין חבריה.

 

ואולם, במסגרת ניסיונו של המדרש לאתר מיהו אותו אדם מישראל העלול להיגזל מבלי שיהיו לו קרובי משפחה, נדחה הקול הזה במדרש בצורה חד משמעית. תחתיו מוצעת הגדרה חדשה לקיבוץ ישראל, הגדרה שאיננה פרי קשרי משפחה, אשר משאירה מקום לאדם שהוא חסר משפחה לחלוטין להתקיים בתוכה:

ספרי במדבר, ד

"ומה תלמוד לומר: 'ואם אין לאיש גואל'? בא הכתוב ולימד על הגוזל את הגר".

אם כן, ר' ישמעאל במדרש טוען כי גרים הם שמהווים דוגמא מובהקת לאפשרות קיומה של מציאות שבה אין גואל. הפסוק, הדין הנידון, באים על מנת לרבות גרים וללמד כי גם מי שאין להם משפחה מוצאים את מקומם תחת עינו הפקוחה של החוק, ואם הם נגזלים הרי שהכהן והמקדש מתפקדים כגואלים שלהם. כלומר המקדש מתפקד כיורש של חסרי היורשים שבחברה. 1

 

כך, לפי המדרשים, החטיבה הפסוקית כולה מתמקדת למעשה במקרה של גזל הגר. יתרה מזאת, המדרשים לא רק 'פותרים את החידה' – מציבים דמות שעונה על התנאים המוצבים בפסוק, אלא בד בבד גם דוחים את התפיסה שישראל הם משפחה, ולמעשה מציעים עוגן מאחד אחר לקיבוץ ששמו 'בני ישראל', שכן זהו קיבוץ אשר לא בהכרח נולדים אל תוכו אלא שגם ניתן לבחור להשתייך אליו.

ישנה שאלה נוספת העולה במספר מדרשים, על אודות חלותו של הדין על נשים גרות:
ספרי במדבר, ד
"ר' נתן אומר: 'ואם אין לאיש גואל', אין לי אלא "איש", אשה מנין? תלמוד לומר 'להשיב האשם אליו' "

ר' נתן, בדבריו המוצגים במדרש, מתבסס על הנחתו של ר' ישמעאל, שפסוקים אלה עוסקים בגזל הגר, ומציעה על בסיס המילה 'איש' שבפסוק, שבמקרה שלא ניתן להחזיר לגיורת שגזלו ממנה את הגזילה, הרי שהחיוב לא עובר לכהן, בנוסף לחיוב קורבן אשם למזבח.

 

שאלתו של ר' נתן מציירת לפנינו מצב, לפיו מבחינה חברתית וחוקית הגר הופך חלק מקהילת ישראל, בה המקדש משמש כיורש הלגיטימי של חסרי היורשים, ואילו הגיורת נשארת אישה בודדה שאיננה נקלטת במערכת החברתית-מקדשית.

הדרשן דוחה את ההדרה, ומכליל את הגיורת במערכת החברתית באמצעות ביטוי קצר מהפסוק עצמו-'להשיב האשם אליו'. ניתן ליחס את לימוד ההכללה לשלושה מרכיבים לשוניים שונים בפסוק: שם העצם 'האשם'. כך, מדרש זה בעצם קובע כי יש להשיב כל דבר שבגינו מתחייבים בקרבן אשם, ללא תלות בזהות (המגדרית או כל זהות אחרת של) בעליו.

מילת היחס 'אליו' היא ביטוי בעל אופי הדדי, המשמש גם הוא להכללה, בלי אבחנה מגדרית.
הפועל 'להשיב' קובע כי על כל גוזל להשיב את הגזלה והנגזר ממנה, מבלי אבחנה בזהותו של הנגזל. 2

אותה הלכה לאותו הפסוק, אך מדרש שונה מעט מצינו בספרי זוטא לבמדבר.

ספרי זוטא, ה, ח

"ואם אין לאיש גואל" (במדבר ה, 8), … אין לי אלא איש, מנין את מרבה אשה…? תלמוד לומר: 'ואם אין לאיש גואל'"
גם כאן מוצגת הנחת יסוד מדירה, 'אין לי אלא איש', אשר מתבססת על המילה 'איש' שבפסוק. אולם גם פה ההדרה נדחית על בסיס מילים מאותו הפסוק, הפעם "ואם אין לאיש גואל". כיון שהמילה 'איש' מדירה, הרי שנותרו לנו המילים "אין…גואל" ללמוד מהן את הכללתם של כל מי שאינם "איש" אך הם חסרי גואלים.

בבלי, בבא קמא קט ע"ב 

"בעי רבינא: גזל הגיורת מהו? "איש" אמר רחמנא ולא אשה. או דילמא, אורחיה דקרא הוא. 3)

 

גם כאן נשמעת אותה הנחה מדירה, הפעם בפי האמורא רבינא, הדרה המבוססת על המילה 'איש'. אך בד בבד עולה הצעה עקרונית מכלילה להבנת דברי הכתוב. "אורחיה דקרא הוא" – דרכו של המקרא היא. כלומר, הדרשן תוהה שמא במקרא מקובל לומר 'איש' ולהתכוון גם לאישה, כלומר שהמילה 'איש' לכתחילה כלל אינה מדירה נשים.

ישנן שתי דרכים להבין חוק זה: בהלכה זו, המקדש והכוהן הם הנהנים העיקריים מן ההכללה בפועל. החובות וההחזרים של הגיורת חסרת המשפחה מגיעים מבעלי החוב לקופתו של הכוהן. זו הלכה בעלת עניין כלכלי לטובת המקדש וכוהניו.

אולם בד בבד, הכללה זו נושאת בחובה מסר חברתי שיש לו מקום רב גם בעידן הבתר-מקדשי, שבו מתקיימים הדיונים שלפנינו: באמצעות החוק נחשבת הגיורת לחלק מן הציבוריות היהודית. אמנם, כיון שמדובר במתרחש לאחר מותה הערירי, השתייכותה רעיונית בלבד. אולם, גם מעבר לגיורות הנדונה עצמה, משמש חוק זה כאמצעי חינוכי חברתי-דתי ליחסי קהילה וגיורות.

 

ניתן לסכם ולומר שדרך עיניהם הקוראות של חכמים, מתייצבים המקדש והכוהנים לצידן של הגיורות. לא נוכל לקבוע האם מציאות המקדש היא המניע העיקרי של ההלכה, או שמא מציאותם החברתית של חכמים, בה הם מנכסים את הווית המקדש על מנת לעצב את עולמם החברתי-דתי. כך או כך, לפנינו אולי תשובה אחת אפשרית לשאלת זהותו של המקבץ 'ישראל' – קבוצת אנשים אשר אינם מאוגדים כמשפחה, אולם הם מאוגדים כקיבוץ מכליל, קיבוץ הדואג לחלשים שבתוכו, לפגיעים ביותר.
שבת שלום.
  1. כך גם מודגש בספרי זוטא: "ואם אין לאיש גואל" (במדבר ה, ח'), … ואיזה הוא האיש שאין לו גואל? זה הגר שמת ואין לו יורשין. למי הוא גזילו? הוי אומר לכהן". (ספרי זוטא, ה, ח).
  2. שלושת המרכיבים הללו הם מרכיבים טיפוסיים להכללה: שם עצם, מיליות הדדיות, וכן פעלים. לדיון רחב בתופעות אלו ראו 'נשים בפנים נשים בחוץ – מקומן של נשים במדרש", (הוצאת ידיעות אחרונות, יהדות כאן ועכשיו, 2008) המסכם מחקר שעשתה הכותבת, אביטל הוכשטיין, יחד עם פרופ' חנה ספראי ז"ל. רשימה זו מבוססת על מחקר זה.
  3. תשובת הדרשן מתבססת שוב על שם עצם, הפעם שם עצם אחר, לדיון בתשובה זו ראו 'נשים בפנים נשים בחוץ' הנזכר לעיל. אמר ליה רב אהרן לרבינא: תא שמע: דתניא: איש, אין לי אלא איש אשה מנין? שהוא אומר "המושב" (במדבר ה, ח) – הרי כאן שנים. (בבלי, בבא קמא קט ע"ב
ר׳ אביטל הוכשטיין
הר' אביטל הוכשטיין היא מראשי הישיבה במכון הדר ונשיאת מכון הדר ישראל. אביטל שימשה כראש תוכנית הכולל במכון פרדס וכעת עמיתה בתוכנית משכילות במכון שלום הרטמן, שם היא מלמדת וחוקרת מזה שנים רבות. אביטל לימדה תלמוד בשני המוסדות וכן שימשה כראש בית מדרש במדרשיית הרטמן לבנות. יחד עם פרופ' חנה ספראי חיברה את הספר 'נשים בחוץ נשים בפנים מקומן של נשים במדרש' (ידיעות אחרונות, 2008). אביטל בוגרת תואר ראשון בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ושוקדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בחטיבה ללימודי מגדר. בנוסף, אביטל ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.
סגירת תפריט