י״ח בתמוז תשע״ט

לספר את הסיפור האמיתי

המשנה במסכת פסחים (פרק י', משנה ד') מנחה אותנו כיצד יש לספר ביציאת מצרים בליל הסדר: ”מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בִּשְׁבָח“. ההנחיה הזו נועדה לסייע לנו לכוון את הסיפור אל ליבם של השומעים – התגברות על קושי מעצימה את התהודה של הניצחון, וחוץ מזה כולם אוהבים סיפור על התגברות עם סוף טוב. מצד שני, רובנו מורגלים בסיפור יציאת מצרים ומכירים את האתוס המכונן שלנו כעם מימים ימימה. אפילו הילדים ששואלים מדוע אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת, יודעים שסיפור שיעבוד מצרים מסתיים בטוב – אם לא היינו נגאלים כנראה שלא היינו כאן כדי לספר על כך. מדוע אם כן עלינו להתחיל מהמקום נמוך של ”עבדים היינו“ ולא מהלל והודיה לקב“ה על חירותינו?

ההנחיה לספר את סיפור יציאת מצרים כמעבר מהשלילי לחיובי מאירה פן נוסף ועמוק יותר של מושג ההתגברות. כאשר מתחילים סיפור מנקודת הקושי שלו וכורכים אותו יחד עם הגדילה, הריפוי ולבסוף ההצלחה, מתקבל סיפור מורכב יותר שבו המאבק אינו נשכח גם לאחר הניצחון. תהליך הגאולה משאיר צלקות והמחיר שהניצחון גובה מאיתנו מוסיף להיות ממשי גם לאחר שהוא מושג. הפורענות היא חלק בלתי נפרד מן ההתגברות עליה ומן השמחה הבאה בסופה, והשילוב הזה מנכיח בקרבנו את התודעה שאין חירות אמיתית ללא עבדות ואין גאולה אמיתית ללא שיעבוד. מיקום תפילת ההלל בשלב מאוחר בהגדה נועד לבסס את הקשיים מתחילת הסיפור כתשתית שעליה ניתנה לנו הגאולה.

האופן בו אנו מונחים לספר את סיפור הגאולה שלנו פועל גם במישור החינוכי. הוא מזכיר לנו שהאנשים אותם אנו פוגשים במהלך חיינו נושאים את העבר שלהם עמם, גם אם הוא לא ניכר עליהם. במשנה בבבא מציעא (ד, י) נאמר:

"כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמֶקַח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים…

אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה

לא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֶֹיךָ הָרִאשׁוֹנִים

אִם הוּא בֶּן גֵּרִים

לא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֵֹה אֲבוֹתֶיךָ

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, כ) וְגֵר לא-תוֹנֶה וְלא תִלְחָצֶנּו"

בעל התשובה לעולם אינו מתנתק מאורחות חייו הקודמים ובן הגרים לעולם אינו שוכח את ייחוסו המקורי ותמיד מרגיש עצמו זר. העלאת עברם בפניהם עשויה להרגיש שרירותית עבורנו, אך בו בעת לעורר צריבה אכזרית בצלקות האישיות שלהם. באופן דומה, מי שנישא בשנית אינו בהכרח חופשי מן ההרס שהגיע עם סיום הזוגיות הקודמת שלו, מי שהפכה לאם לאחר התמודדות עם קשיי פוריות לא תשכח את הייסורים שקדמו להצלחתה ומי שהשיג עבודה חדשה אחרי יגיעה רבה לא ישכח את תלאות האבטלה וחוסר היציבות הכלכלית. כאשר אנו מספרים את הסיפור שלנו על סך כל חלקיו אנו מחדדים את הרגישות שלנו כלפי האחר וכל חלקי הסיפור שלו.

כשאנו מספרים את סיפור הגאולה שלנו מן ההתחלה ומשלבים בו את הסבל והייסורים, אנו הופכים אותו ואת עצם פעולת ההיגד שלו לאמיתיות יותר. התהליך הזה מעצים את המודעות שלנו לכך שסבל עשוי להימשך הרבה מעבר לסופו הטוב של כל סיפור. כל חירות קשורה בשלשלאות לשעבוד שקדם לה ולכן כל שנה אנו חוזרים ל”עבדים היינו“ בטרם נגיע אל "לפיכך אנחנו חייבים להודות" – העבדות היא חלק מהסיפור שלנו כעם חופשי.

סיפור ההגדה מזכיר לנו שהעבר נתן בנו סימנים, ושהתלאות שאנו עוברים הן חלק מהסיפור שלנו גם אחרי שאנו עוברים בשערי הניצחון של חיינו. הקשיים שלנו מעצבים את התודעה והרגשות שלנו ואם נהיה מודעים לכך נוכל להגביר את הרגישות שלנו כלפי אחרים וכלפי האתגרים הנסתרים בין קורות חייהם.

בברכת פסח כשר ומתוק.

דינה ווייס

דינה ווייס היא ראש בית המדרש ומנהלת התכניות בהדר, שם היא מלמדת תלמוד מדרש וחסידות. דינה בעלת תואר ראשון במדעי הדתות מאוניברסיטת ניו יורק ותואר שני בתאולוגיה מבית הספר לדתות באוניברסיטת הרווארד. היא למדה ולימדה במגוון מוסדות ובתי מדרש, ביניהם דרישה, מדרשת לינדנבאום, ופרדס.
סגירת תפריט