י״ח בתמוז תשע״ט

חוקת: על עיסוק מחייה בטומאת מת

מאת • 25 ביוני 2017

הפרק הראשון בפרשת חקת עוסק במוות ובהתמודדות עם הממד המשתק שמתלווה אליו. לפרק שני חלקים; בחלק הראשון מתואר תהליך ההכנה של אפר הפרה האדומה אשר משמש לטהרה במצבים של טומאת מת (במדבר יט, א' – י"ג), וחלקו השני מציג את האופן שבו הופכים אנשים ודברים להיות טמאי מת (פסוקים י"ד ועד סוף הפרק). יחד הם קוראים לחיים להיות בתנועה בסמיכות למפגש עם המוות.


א. כיצד נטמאים?

בראשית הפרק מתוארת בפרטי פרטים עבודת הכהן בהכנת אפר הפרה האדומה, המשמש כידוע במצבים של טומאת מת:

במדבר יט, א' – ב'

וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל

אחרי תיאור הכנת אפר הפרה מוצגת תכליתו:

שם, י' – י"ב

וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם: הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: ה֣וּא יִתְחַטָּא־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר…

פסוק זה מבהיר כי מי שהיו במגע עם המוות הם טמאים מצד אחד, ומצד שני מדגיש כי ניתנת להם הזדמנות להתחטות, לטהרה.
על השאלה כיצד נטמאים בטומאת מת עונה חלקו השני של הפרק, המציג שלושה אופנים לקבלת הטומאה:
ראשית, על ידי הימצאות במרחב משותף עם מת, מרחב המכונה 'אוהל'. אין במקרה זה הכרח למגע עם המת; עצם הנוכחות המשותפת של אדם חי ואדם מת מביאים את החי להיות במעמד של טמא. נוכחותו של המת משפיעה לא רק על אנשים אלא גם על חפצים ועצמים הנמצאים בקרבתו: "זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים" (שם, י"ד). מתוך הדברים, ולאור הטומאה, מתברר כי למוות יש משמעות בתוך הקשר חברתי, גם כשהוא מתרחש או מתקיים לכאורה במרחב פרטי. עצם קיומו של מת בתוך הקהילה משפיע עליה, על הפרטים שבתוכה באופן המגביל את התנהלותם, כך יש למות משמעויות רחבות שמעבר לתחומי הפרט.


הדבר השני שמטמא הוא גופה או עצמות, גם כשאלו נמצאים בשדה. כלומר, גם כאשר המוות מתרחש או מתקיים מחוץ לתחומה של החברה, יש לדבר השלכות בתוך ההקשר הקהילתי: "וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם … יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים" (שם, ט"ז).
הדבר השלישי שמטמא הוא קבר: "וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע… בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים" (שם, ט"ז). כך מתברר שגם הניסיון של פרטים או חברה להסדרה של המוות איננו מייצר מציאות ניטרלית, והמוות גם כשהוא לכאורה מוסדר ממשיך להיות בעל משמעות ונשאר מקור לטומאה.


מגע עם מוות, אם כן, מטמא כאשר הוא נמצא במרחב פרטי, כאשר הוא נמצא מעבר למרחב החברתי, בשדה, וגם כאשר הוא מוסדר או מאורגן. מגע עם המוות בכל אחד מן המרחבים הללו דורש התייחסות. יתרה מזו, משתמע מן הדברים כי מת הוא ישות מטמאת במגוון של תנאים: מיד עם מותו, אך גם כעבור זמן רב (כפי שאפשר לדמיין במצב של מציאת עצם); גופת אדם מטמאת, אך גם קברו וכך הלאה. למעשה, הפרק מבהיר כי אדם מת בכל מצב, בכל הוויה ובכל זמן ממשיך לטמא. טבע או תרבות, מרחב חברתי, פרטי או ציבורי – כולם מושפעים על ידי המוות וכולם מעורבים בו כאשר הוא בנמצא.


ב. כאשר נטמאים


מתוך הנחה זו, דורש הפרק להתחטא (להיטהר) אחרי המגע עם המוות. הקריאה לטהרה חושפת, בין השורות, כי מגע של החיים עם המוות הוא הפיך. אף שאדם שנגע במת או מצא עצמו באוהל אחד עם מת, אדם שנמצא במרחב משותף איתו, אף שאדם זה הוא טמא, הרי שיש לו מסלול לטהרה. כלומר, שאחת התכונות של החיים היא יכולתם להיטהר אחרי המגע עם המוות. המת לעולם מטמא, גם כעבור זמן רב מאז מותו, אולם אדם חי יכול לנוע בין מצבי טומאה לטהרה, ולהתחטא אחרי מגעו עם המת.

הפרק אינו מציב יכולת זו להיטהרות כנתון ניטרלי, או כמאפיין מבדיל בין החיים למתים בלבד. הפרק מציבו כדרישה; מי שנגעו או היו בסמיכות למוות נדרשים להתייחס אליו, לא להישאר אדישים, ניטרליים או קפואים למולו. אחרי המפגש עם מוות יש להיות פעיל ולא משותק. אין אפשרות להתעלם מן המפגש עם מת, ואין התר לשקוע במוות ולהישאר לאורך זמן בקרבתו. דרישה זו נשמעת בפרק באמצעות תיאורן של שתי השלכות הנובעות ממציאות של מוות לא מטופל. השלכות אלו מתוארות פעמיים בפרק, בשני חלקיו:

בחלק א':

שם, י"ג

כָּֽל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶפֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹֽא יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן ה' טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ:

בחלק ב:

שם, כ'

וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר־יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת־מִקְדַּ֨שׁ ה' טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹא־זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא:


לפי שני הפסוקים הללו, טומאת מת קשורה לקודש, קיומו של מת משפיע על הקודש וקיומו של אדם טמא מת משפיע עליו גם כן. כלומר, הקישור בין הקודש למוות נעשה באמצעות טומאת מת, שכן טומאת מת היא מקור טומאה עבור הקודש מעצם הימצאותה לאורך זמן במחנה, בקרב הקהל שאותו משרת הקודש.

כך, מעידים הפסוקים על שתי השלכות של הבחירה שלא להתחטא, להישאר בטומאה, ומתייחסים בשתי צורות שונות למי שמתעקשים להמשיך ולדבוק במוות. ראשית, נאמר כי למעשה ישנה סתירה בין המשכן והמקדש, מרחבי הקודש הקהילתיים, לבין קיומו לאורך זמן של אדם טמא מת: "את משכן ה' טמא…את מקדש ה' טמא". היטמאות זו של המקדש איננה דורשת לפי הפסוקים מגע עם האדם שהוא טמא מת. עצם הימצאותו לאורך זמן כחלק מן הקהל מספיק על מנת לטמא את הקודש. בנוסף, מי שדבקים במציאות של טומאת מת לא רק משפיעים על הקודש אלא גם מורחקים חברתית: מי שבוחרים לדבוק במוות אינם יכולים לאורך זמן להיות חלק מישראל, אינם יכולים להיות חלק מן הקהילה: "ונכרתה הנפש ההיא מישראל…ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל". כלומר, לטומאת מת שאיננה מטופלת באמצעות חיטוי יש משמעות כפולה, במרחב הקודש כמו גם במרחב החברתי.

השלכות אלו מעידות על ממד המבדיל בין החיים למתים. לא רק שהמתים לעולם טמאים ואילו החיים יכולים להיות טמאים או טהורים, אלא שמאפיין מרכזי המבדיל בין החיים למתים הוא תנועה, דינמיות. מאפיין זה הופך להיות נדרש מן החי. למעשה, לאור הדרישה לנוע ולהיטהר, הופך המפגש עם המוות להיות כזה המאשש חיים, וזאת באמצעות הדרישה לפעול, לנוע, ולהיטהר.

ותהייה לסיכום: מוות עשוי לשתק, והפרק מתמודד עם אפשרות זו. הפרק מבהיר כי למרות נוכחותו המאיימת והקשה של המוות, הרי שהוא  הפיך, ולא זו בלבד אלא שישנה דרישה להיפוך שכזה. כך למעשה, מהווה טומאת מת גורם מחיה, היא זו אשר מבחינה בין החיים למתים: החיים שעשויים למצוא עצמם טמאי מת, יכולים להיטהר ונדרשים לכך ואילו המתים נותרים לנצח בטומאתם.

ר׳ אביטל הוכשטיין
הר' אביטל הוכשטיין היא מראשי הישיבה במכון הדר ונשיאת מכון הדר ישראל. אביטל שימשה כראש תוכנית הכולל במכון פרדס וכעת עמיתה בתוכנית משכילות במכון שלום הרטמן, שם היא מלמדת וחוקרת מזה שנים רבות. אביטל לימדה תלמוד בשני המוסדות וכן שימשה כראש בית מדרש במדרשיית הרטמן לבנות. יחד עם פרופ' חנה ספראי חיברה את הספר 'נשים בחוץ נשים בפנים מקומן של נשים במדרש' (ידיעות אחרונות, 2008). אביטל בוגרת תואר ראשון בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ושוקדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בחטיבה ללימודי מגדר. בנוסף, אביטל ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.
סגירת תפריט