י״ח בתמוז תשע״ט

ויצא: מחלום לתפילה

מאת • 4 בדצמבר 2016

הפסוקים הפותחים את פרשת "ויצא" מנסחים תשובה לשאלה העקרונית – מהי תפילה? מה המשמעות שלה עבור האדם המתפלל, ויותר מזה – באיזה אופן היא משפיעה על האל שאליו היא מופנית? באופן שבו קוראים חכמי המדרש את הפסוקים, הם מעיזים להציע שהתפילה שואפת לפגוע באלוהים.

בפרשתנו יעקב בורח מפני עשו אחיו, והפרשה נפתחת בתיאור ציורי של רגע אחד ממסעו בו מכין עצמו יעקב לעצירה ולשנת לילה וחולם חלום:

בראשית כ"ח, יב-טו

וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ: וְהִנֵּ֨ה ה' נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י ה' אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ …וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ:

החלום עצמו מתאר מרחב אלוהי ואת דברי אלוהים אל יצחק במרחב זה. הפסוקים הממסגרים את החלום מציגים את יעקב לפני החלום ובתגובה לו. לפני החלום ניצב יעקב המכין עצמו לשינה: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (שם, י"א). התגובה לחלום מתרחשת בשתי נקודות זמן שונות: הראשונה בהתעוררות, כנראה באמצע הלילה, "ויקץ", והשנייה בקומו של יעקב בבוקר – "וישכם". ראשית מקיץ יעקב, כנראה מיד לאחר חלומו, עם תובנה מן החלום: "וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּ֑ה". התובנה מתוארת על רקע הבורות שקדמה לה: "ואני לא ידעתי". התובנה מתוארת בד בבד עם רגש, "וַיִּירָא֙", אולם זה איננו פחד רגיל אלא כזה המתעורר בעקבות יראת שמיים: "וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם".

בהתעוררות באמצע הלילה לא מפרש יעקב את חלומו באופן סימלי או ככזה המשקף את הלך רוחו שלו, אלא כמשקף מציאות; החלום מלמד אותו משהו על אודות סביבתו. פרשנות זו מתעצמת בקומו של יעקב בבוקר: "וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל" (שם, י"ט). 1 בנקודה זו ומתוך מרחב מודעות זה פונה יעקב לאלוהים. פנייתו לאל היא למעשה הצבת תנאי, ובלשון הכתובים נדר: "וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י …" (שם, כ'–כ"ב).

אחד מן הדפוסים הקבועים של מדרש הוא מילויים של פערים בפסוקים או ניצולם של פערים לשם העשרת הסיפור בצורות שונות. בתיאור יעקב המכין עצמו לשינה, לכאורה אין פער שכזה, ואולם המדרשים מייצרים מרחב זמן בתיאור יעקב לפני שנתו, ומתארים לנו מה התרחש לפני ההליכה לישון וחלום הסולם. על פי המדרש, טרם החלום יעקב התפלל.

הפסוק המשמש עוגן למדרש מתאר את יעקב בהכנות לכאורה טכניות בלבד: וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם .. וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב …" (שם, י"א) ואולם המדרש מוסיף: "יעקב תקן תפלת ערבית: שנאמר 'ויפגע במקום וילן שם'" (בבלי ברכות, כ"ו עמוד ב'). 2

יעקב לפני שנתו לא רק מוצא לעצמו מעין כרית ומארגן פיזית את סביבתו אלא גם מתפלל. הוא לא רק עסוק בהכנות טכניות לקראת שינה אלא גם רוחניות.

העבודה הפרשנית העיקרית שנדרשת לשם עיגונה של פרשנות זו היא פירוש הפועל "פגע" כתפילה, ולעיסוק זה פונה הדרשה בבבלי: "ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: 'אתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי' (ירמיהו ז', טז)". הפירוש מבוסס על פסוק מירמיהו, שם המילה 'פגיעה' מקבילה ל'תפילה' וכך מעגן הדרשן את משמעותה. ואולם, בפסוק הנידון בירמיהו ישנה דרישה דווקא להימנע מתפילה –  דרישה החוזרת בפסוק עצמו שלוש פעמים:  אל תתפלל, אל תשא רנה, אל תפגע. הבחירה ללמוד על תפילת יעקב דווקא מפסוק הקורא להפסקתה אומרת דרשני, ומעלה את השאלה מה פסוקים אלו האוסרים על תפילה מלמדים אותנו על תפילה עצמה?

בחטיבת הפסוקים מירמיהו שלושה חלקים: הראשון הוא האיסור על התפילה, "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ" (ט"ז); השני הוא תיאור הנסיבות שבגינן נדרש עוצר התפילה: "הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם: הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי" (י"ז-י"ח); והחלק השלישי הוא תיאור ההשלכה מן הנסיבות המתוארות "הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם־ה' הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם: לָכֵן כֹּה־אָמַר ׀ ה׳ אלוהים הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל־עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל־פְּרִי הָאֲדָמָה וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה:"  (י"ט-כ').

בחלק הראשון, הדרישה לאיסור תפילה נאמרת שוב ושוב, כמה פעמים, וחוזרת על עצמה: אל תתפלל, אל תשא, אל תפגע, אינני שומע. מסקנה בסיסית העולה מן הפסוקים היא שתפילה היא שם קוד לטווח מעשים ופעולות רחב ומגוון: מתפללים, נושאים רינה, פוגעים ומשמיעים – כל אלו הם מעשים מקבילים הנכנסים תחת הקטגוריה של תפילה.

בחלק השני, נשטחת בפנינו ההתנהלות המרתיעה את האלוהים מלהיות נמענה של תפילה. לא ברור איזה ממד מן ההתנהלות הכללית הוא הממד המביא את האלוהים שלא לרצות בתפילה: האם הפעולה שמטרתה "להכעסני" היא שפוגעת באלוהים עד כדי כך שהוא לא מוכן להיות נמענה של תפילה?; האם ההתכנסות למען עבודת אלוהים אחרים היא המביאה לאיסור על התפילה?; שמא ההתכנסות היא הממד הסוגר – כך, לו היה זה אדם אחד שפונה לעבודה זרה לא היה ניתן איסור כללי ורחב שכזה על תפילה; ושמא המאמץ המשפחתי הוא הוא שמביא את האל להטלת העוצר על תפילה. כך או כך, המשותף לכל הממדים האלה הוא התעלמות מן האל, התעלמות אקטיבית שמתבטאת בבחירה באחר. ההתעלמות מובילה את אלוהים למנוע את עצמו מלהיות נמענה של תפילה. הוא לא רוצה לשמוע, הוא לא מעוניין להיות בעד, והוא איננו רוצה להיפגע.

חשוב אולי לציין כי לפגיעה, בהקשרה המקראי, אין בהכרח מטען שלילי. בן יהודה במילונו מציע מגוון משמעויות: פגש; נזדמן במקרה איתו במקום אחד; היכהו, המיתו; ביקש, הפציר. המשמעויות השונות חלקן שליליות – אך לא כולן, וחלקן נוגעות במעשה שנעשה באמצעות מילים – אך לא כולן. המשותף לכל המשמעויות הוא מפגש – לטוב או לרע דמויות הפוגעות זו בזו נפגשות.

החטיבה הקצרה אצל ירמיהו מסתיימת בשאלה רטורית, ותשובה בצדה: "הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם ה' הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם", התיאור הוא של תנועת בומרנג – החוזרת חזרה אל נמעניה: אם מטרתם של העושים בערי יהודה היא להכעיס את האלוהים, הרי שהתוצאה היא כעס עצמי, כעס ובלבול. עם זאת, המילים הבאות מתארות אל זועם המכלה זעמו: "לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' אלוהים, הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה, וְעַל-עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל-פְּרִי הָאֲדָמָה; וּבָעֲרָה, וְלֹא תִכְבֶּה". כלומר, על אף התנועה החוזרת המתוארת בפסוקים, של ניסיון להכעיס החוזר על גורמי הכעס, הרי שההתעלמות הפעילה של בני האדם מהאל פוגעת בו – הוא איננו (מצליח) להתעלם מהם. הכעס עולה על גדותיו.

האינטואיציה שמאחורי הפסוקים היא שהתעלמות איננה מביאה לניטרליות, אלא פוגעת, במובן השלילי של הפגיעה, במי שמתעלמים ממנו. בקשרים התעלמות היא גם סוג של יחס, יחס שלילי, כואב והרסני. כך, הנסיבות המתוארות בירמיהו הן של פגיעה – במובנה הרגיל, פגיעה שהיא תוצאה של התעלמות, פגיעה המובילה לחוסר רצון להיפגע – על ידי תפילה. לאחר פגיעה כה אנושה, אין האלוהים רוצה להתרצות, אין הוא רוצה לשמוע פניות בעד, אין הוא רוצה לראות פנים הנישאות ברינה, ואין הוא רוצה להיפגע בתפילה.

הלימוד אודות תפילה מירמיהו מזמן את המתפלל לתפוס את האל כפגיעה, פגיעה בכל מקרה. או אז לאדם ישנה בחירה: האם יפגע באל בלא תפילה או באמצעות תפילה? האם יכעיס או יפגע?

הדרשה כך גם מפרשת את נסיבותיו של יעקב באור חדש. יעקב ניצב בפני בחירה: באיזו משמעות יטעין את נסיבות חייו, איזה הקשר ייתן לחלומותיו: האם יתעלם או שיטעין אותם במשמעות, בפוטנציאל, בעומק ההזדמנות של מפגש? המדרש מתאר את יעקב בתפילה כחלק מהכנותיו לשינה. במעשה התפילה, הפגיעה, אומר יעקב: "אני לא מתעלם, אני בקשר, גם כשאני הולך לישון אני עושה זאת מתוך ובצפייה למפגש".

יעקב בוחר לפגוש את האלוהים באמצעות תפילה ומאפשר לתפילה להציע משמעות. הוא לא פוגע במקום אלא במקום, תפילתו הופכת את בריחתו למסע ואת חלומו לנבואה.

  1. יעקב גם בונה מעין מזבח: "וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־ רֹאשָֽׁהּ" (שם, י"ח).
  2. דרשה מסורתית זו נולדה, כנראה, במדרש התנאי במכילתא, ונמצאת שוב בתלמוד הירושלמי.
ר׳ אביטל הוכשטיין
הר' אביטל הוכשטיין היא מראשי הישיבה במכון הדר ונשיאת מכון הדר ישראל. אביטל שימשה כראש תוכנית הכולל במכון פרדס וכעת עמיתה בתוכנית משכילות במכון שלום הרטמן, שם היא מלמדת וחוקרת מזה שנים רבות. אביטל לימדה תלמוד בשני המוסדות וכן שימשה כראש בית מדרש במדרשיית הרטמן לבנות. יחד עם פרופ' חנה ספראי חיברה את הספר 'נשים בחוץ נשים בפנים מקומן של נשים במדרש' (ידיעות אחרונות, 2008). אביטל בוגרת תואר ראשון בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ושוקדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בחטיבה ללימודי מגדר. בנוסף, אביטל ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.
סגירת תפריט