י״ז באלול תשע״ט

ויחי: ראייה בספר בראשית

מאת • 8 בינואר 2017

פרשת ויחי מסמנת את סיומו של ספר בראשית. ספר שניתן לדבר עליו בצורות שונות ומזוויות ראייה מגוונות: ספר בראשית הוא מסע מארץ של תוהו ובריאה של אדם, באשר הוא או היא, אל שבט משפחתי ענף; מסע מ"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" אל עבר קבוצה שאביה נקרא בצו "לך לך", והיא מכונה בשם "בני ישראל "כי שרית עם אנשים ועם אלוהים ותוכל"; מסע מבריאת שמים וארץ אל סוף ספר בראשית שם בני ישראל אינם נמצאים בארצם אך יש עליהם צו: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כ"ה); ומסע מבריאה אלוהית של שמים וארץ אל פריון אנושי: "וַיַּ֤רְא יוֹסֵף֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּנֵ֖י שִׁלֵּשִׁ֑ים" (בראשית, נ, כ"ג).

פעולה בולטת חוזרת שוב ושוב בספר בראשית – פעולה אשר מלווה עשייה, מציינת נקודות תפנית ומשמשת כלי הבהרה: הראייה. בכך, ספר בראשית, בין כינוייו האפשריים השונים, הוא ספר הראייה. ספר שבו ראייה משחקת שוב ושוב תפקיד משמעותי.

כך למשל, ברגעים רבים בבריאת העולם: "וירא אלוהים כי טוב" (בראשית א', פסוקים י', יב' יח' ועוד), וכך גם לפני המבול: "וַיַּ֣רְא ה' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם: (שם ו, ה'), ושוב עם סיומו של המבול: "וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה" (שם ח, י"ג).

גם בעקדת יצחק, ברגעי המהפך הדרמטיים, חוזרת ומופיעה ראייה:"וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־ הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ: (שם כב, י"ג).

הדוגמאות רבות גם בהמשך: הגדרת יעקב כממשיכו של יצחק מתרחשת לאור, או שמא בצל, חוסר ראייה: "וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו …ויגש יעקב… וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ ה': (שם כז, א'; כ"ב; כ"ז). אם כן, פעולת הראייה מופיעה בספר עשרות, אם לא מאות פעמים.

בשורות הבאות אציע מסע קצר בעקבות פעולת הראייה בספר בראשית. 1

אתמקד בראייה שבין בני אדם לבין האל, 2 ואציין שלושה שלבים במסע: בראשון מסתכל האל – הוא פועל כרואה ובן האדם הוא מושא ונושא ראייתו; בשלב השני, מציין האל מושאי ראייה משותפים לו ולאדם. בשלב השלישי מתגלה האל עצמו כמושא ראייה. התגלות זו בסופו של דבר מולידה פרי של ראייה הדדית, וראייה שבה האל מוכר, מתגלה מעבר לנראה, ומקבל שם על-ידי האדם.

א. אלוהים רואה את האדם

במקומות שונים בתחילתו של ספר בראשית, מתואר האל כמתבונן בבני האדם, מביט, רואה – ומתאכזב. כך בתקופתו של נח: "וַיַּ֣רְא ה' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם: … וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ: (שם ו, ה'; י"ב); וכך קורה שוב, בהתבוננות האלוהית על בוני מגדל בבל: "וַיֵּ֣רֶד ה' לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם" (שם יא, ה) ושוב בהסתכלותו על אנשי סדום: "אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה" (שם יח, כ"א).

ב. האל והאדם רואים יחד

אחרי המבטים אלו, והאכזבה שבעיקבותם נדמה שישנו ניסיון של האל ליצר מושאי התבוננות משותפים לו ולבני האדם שאיתם הוא חפץ להיות בקשר. כך אצל נח: "וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם … אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן … וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן" (שם ט, י"ב – י"ד)' ושוב אצל אברהם: "אל הארץ אשר אראך" (שם יב, ב').

ג. האדם רואה את אלוהים

עם התקדמות הספר והקשר שבין אלוהים לאדם, אנו עדים לשינוי: ממושא ראייה משותף לאדם ולאלוהים, אנו עדים להמרה במושא הראייה. זאת בראש ובראשונה משום שהאל עצמו מתגלה: האל נראה אל אברהם (שם יח, א') אל יצחק (שם כו, ב'), ואל יעקב, הרואה מחנה אלוהים שלם (שם לב, ב' – ג'). התגלות מבטאת לכאורה רצון של האל להיות נראה.

מצדו של האדם, התגלות-היחשפות זו של האל, היא בסיס לשתי תגובות חוזרות: התבוננות הדדית אשר מלווה לעתים קרובות על-ידי מעשה של קריאת האל בשם. שם שניתן כתוצאה מן הראייה, לאור העיון של האדם באל. תגובות אלו הופכות את ההתגלות ממעשה חד-צדדי לכזה המבטא קשר. לא רק שהאל הוא אכן מושא להסתכלות, אלא שהוא מזוהה, הוא ידוע, ומוכר על ידי האדם הרואה אותו. יש ממד מקיים בראייה ובשִיום שבעיקבותיה.

ראשית הדדיות: הדדיות שכזו מתבטאת למשל במקומות שבהם כיוון הראייה איננו מובהר בפסוקים. כך, מתאפשרת משמעות כפולה המולידה תמונה של ראייה בו זמנית של המושאים המתבוננים זה בזה. למשל, אצל אברהם בסוף העקידה: "וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא ה' יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יֵרָאֶֽה" (כב, י"ד). אברהם מנסח כאן רגע של שינוי: אף שהפסוק מדבר על מקום שבו האל רואה – ה' יראה בלשון עתיד, הרי שהתיאור של העתיד הוא של מקום הפוך, מקום בו האל ייראה – האל יהיה מושא ראייתם של בני אדם. לא מדובר כבר במקום שבו האל מתגלה בתקווה שיראו אותו, אלא מקום שבו האל נראה על ידי בני האדם. כוח הכובד עובר מן האל אל האדם. ניתן גם לקרוא את הפסוק כשתי שאיפות שונות גם יחד: כשאיפה שבהר הזה, שהוא הר ה', ימשיכו בני אדם להיראות, ומאידך כשאיפה של האל: שבהר, במקום הזה, האל ימשיך להיראות.

דוגמא נוספת לבקשה אלוהית למבט שהופכת להדדית היא אצל יעקב, אשר בבורחו מפני לבן עובר חוויה עם ישות אלוהית, חוויה שבסופה הוא מכריז: "וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים" (לב, ל"א).

שנית, מתן שם: כאמור, הופעת האל כמושא ראייה עבור האדם מובילה פעמים רבות לקריאתו בשם: אצל אברהם, היראותו של האל מובילה למעשה של קריאתו בשם: "וַיֵּרָ֤א ה' אֶל־אַבְרָ֔ם … וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם ה'" (יב, ז' – ח'); סדר דברים שכזה חוזר שוב אצל יצחק: וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו ה' … וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם ה' וַיֶּט־שָׁ֖ם אָהֳל֑וֹ" (כו, כ"ד – כ"ה); ושוב אצל יעקב (לב, ב').

לעיתים הקריאה בשם והדדיות הקשר עם האל באות לידי ביטוי במשותף: למשל אצל הגר, אשר בשיא צרתה רואה אלוהים, ונראית באותו הזמן על ידו, בד בבד ובהדדיות, וגם קוראת לו בשם: "וַתִּקְרָ֤א ה' הַדֹּבֵ֣ר אֵלֶ֔יהָ אַתָּ֖ה אֵ֣ל רֳאִ֑י כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה הֲגַ֥ם הֲלֹ֛ם רָאִ֖יתִי אַחֲרֵ֥י רֹאִֽי" (טז, י"ג) לכאורה, 3 הטשטוש באמירה, שמא היא רואה אחרי שראתה או רואה אחרי שנראתה מכוון. באותו הרגע, רגע הראייה וההיראות, הגר גם קוראת לאל בשם. זהו אולי שיאה של התגלות – לא רק שאלוהים הוא מושא הסתכלות, אלא שהוא מוכר, מזוהה וידוע וכך יכול לקבל שם על ידי מי שרואים אותו.

במדרש בראשית רבה, מוקדמת קריאת שם זו לאל כבר לנקודה ראשונית בקשר שבין אלוהים לאדם – אולי מתוך תפיסה שזו מטרתו ושאיפתו של האל בספר בראשית. ציפייתו של האל "לראות מה יקרא לו" (ב, י"ט) בהקשר של קריאת השם לחיות בגן העדן, 4 הופכת במדרש לציפייה של האל להיראות על ידי האדם ולהיקרא בשם על-ידו. נדמה שהמדרש מתבסס על ריבוי משמעויות הביטוי 'יקרא לו' שמא מדובר במה שיתרחש, יקרה, לאדם, או באיזה כינוי יקרא האדם לחיות ואולי מדובר באופן שבו יקרא, יכנה, האדם אותו, את האל המתבונן בו, באדם.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יז סימן ד

א"ר אחא בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להן נעשה אדם. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להן: חכמתו מרובה משלכם. 5

הביא לפניהם את הבהמה, ואת החיה, ואת העוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם, אמר לו זה מה שמו, אמר זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל. ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? אמר לו: לך נאה להקראות אדני שאתה אדון לכל בריותיך".

לפנינו תיאור של האלוהים ברגע שבו הוא מחליט לקחת צעד אחורה מבריאתו. לאחר שברא יצורים רבים, כעת הוא מביא אותם אל האדם ומתבונן, "לראות מה יקרא לו". המדרש מתאר כיצד הופכת ראייה זאת להדדית:

אלוהים רואה את האדם, אך ראייה זו מולידה רצון להיות נראה. כך, מבקש האל מן האדם לתת לו שם. לשם כך כנראה נראה האל לפני האדם, האדם רואה אותו ובעקבות ראייתו נותן שם.

התפיסה העולה מן המדרש היא שתובנתו של האדם היא לא רק כלפי החיות; היא גם כלפי עצמו, ובכך היא רפלקסיבית, והיא גם כלפי האלוהים – המתבונן בו. כלומר, שהיא יכולה להיעשות להדדית. הראייה של האל הופכת אותו עצמו גם למושא נראה, ובאמצעות ראייה זו מכיר אותו האדם ונותן לו שם.

אם כן במסע הראייה של ספר בראשית, האל איננו מתואר כמסופק כרואה, הוא מתואר כמבקש הדדיות, הדדיות שמתאפשרת כשרואים אותו. שיא ביטויה של התבוננות זו היא כשהיא מולידה שם, שם שניתן לאל מן הרואה אותו.

ולוואי ויהיה לנו אומץ להראות עצמנו, להגלות, להיחשף, וסובבים אשר יעמדו נאמנה במשימת הראייה והשִיום, ולוואי ונזכה גם אנו לראות את האל ולתת לו שם.

  1. ברצוני להודות לפרופ' מנחם לורברבוים אשר שיחה איתו הידקה והעמיקה את החשיבה שלי על הדברים, ולהודות לו על הפנייתו לעבודה של טליה סוצקובר, על ראייה בספר בראשית: Talia Sutskover, Sight and Insight in Genesis: A Semantic Study (Sheffield: Sheffield Phoenix Press, 2013).

  2. את העיסוק בראייתם של בני אדם זה את זה, ובראייה של עצמים ודוממים אחרים, אשאיר לעיון אחר.
  3. ראה מה שכתבתי לפרשת לךְ לךָ, "והיא תקרא אותו בשם": בין ראייה לשמיעה במפגש בין הגר למלאך.
  4. בראשית פרק ב, י"ט: "וַיִּצֶר֩ ה' אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ". וכך מתאר המדרש.
  5. את המאבק שבין המלאכים לאדם נשאיר לעיון אחר.
ר׳ אביטל הוכשטיין
הר' אביטל הוכשטיין היא מראשי הישיבה במכון הדר ונשיאת מכון הדר ישראל. אביטל שימשה כראש תוכנית הכולל במכון פרדס וכעת עמיתה בתוכנית משכילות במכון שלום הרטמן, שם היא מלמדת וחוקרת מזה שנים רבות. אביטל לימדה תלמוד בשני המוסדות וכן שימשה כראש בית מדרש במדרשיית הרטמן לבנות. יחד עם פרופ' חנה ספראי חיברה את הספר 'נשים בחוץ נשים בפנים מקומן של נשים במדרש' (ידיעות אחרונות, 2008). אביטל בוגרת תואר ראשון בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ושוקדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בחטיבה ללימודי מגדר. בנוסף, אביטל ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.
סגירת תפריט