י״ז באלול תשע״ט

לך לך: והיא תקרא אותו בשם

מאת • 6 בנובמבר 2016

בפסוקי פרשת לך לך עולה מסר משמעותי הנוגע בהבדל שבין שמיעה לראייה בקשר שבין הגר לאל, וביחסים שבין בני אדם בכלל. ראייה מתקשרת אל המוחשי וכך ראיית אדם משמעה לקבל את קיומו, לדחות את אפשרות ההתעלמות ממנו והפיכתו לשקוף. יתירה מזו, חווית ההיראות עשויה לעורר את הנראה להפוך ולהיות גם רואה, דבר שמוליד לקשר בעל אופי הדדי. מסר זה עולה משני פירושים שונים המוצעים לחוויה של הגר, פירושו של מלאך ה' ופירושה של הגר עצמה.

"וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ", פותח פרק טז בספר בראשית. כפתרון, ולו חלקי, לעקרותה, מציעה שרי לאברם (כפי שהם עדיין מכונים בשלב הזה): "הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת–בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (פסוק ב'). הפתרון מתגלה כמוצלח ברמה המעשית – הגר אכן נכנסת להריון – אך כמוצלח פחות מבחינת יחסיהן של שרי והגר: "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (ד'). תגובת אברם, המבקש אולי להיענות לקושי שמתארת אשתו, היא: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (ו').

במסגרת בריחתה, מגיעה הגר למדבר, שם מוצא אותה מלאך ה'. בין השניים מתפתחת שיחה:

וַיֹּאמַר: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי?

וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת:

וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ:  

וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב (ח' – י').

למעשה, מספר המלאך להגר שהיא הרה, ומנחה אותה לשוב לבית אדוניה. אולם, השיחה בין מלאך ה' להגר אינה מסתיימת בנקודה זו. היא מסתיימת בהנחיה להגר מצד המלאך בנוגע לשמו של הרך שייוולד: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ" (יא'). עוניה של הגר מתייחס אולי לעינוי שעברה תחת ידי שרי: "ותעניה" (ו'). מתוך שעוניה של הגר נשמע על ידי האל, מצווה עליה המלאך לקרוא לבנה ישמעאל. אף שהטיית הפועל בשם היא בלשון עתיד, הרי שההסבר הוא חוויה של היות נשמע, בעבר: "כי שָמַע ה' אל עניך". ומתוך כך, מתאר מלאך ה' מעשה של שמיעה פעילה, שמיעה המובילה לפעולה: אלוהים שמעך, והגיב אליך.

דבריו של המלאך למעשה לוקחים מהגר את הזכות והחובה ההורית לתת שם לילדהּ, והגר מגיבה לכך באופן מעניין ואולי אף חתרני: היא נותנת שם. לא, לא לבנה, אלא לישות אחרת: "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי" (יג'). השם "אל רואי" הוא חתרני במובן מסוים גם בפני עצמו, שכן הוא מתמקד בפועל אחר, המייצג אמנם אף הוא חוש חשוב, אולם הפעם, לא עוד שמיעה, כי אם ראייה. כך משנה הגר את תיאור האופן שבו האל מתייחס אליה באירוע הנידון, וחושפת, אולי, את האופן שבו היא חווה את המתרחש: לא היות נשמעת כי אם היות נראית.  

השם המוצע, "אל רואי", הוא רב משמעי. אפשר שהוא מתייחס לאל: בבחינת שזהו אלוהי הראייה או, לחילופין, בבחינת שזהו אל שרואה. מאידך יתכן והשם "אל רואי" מתייחס להגר, לחוויה האישית הנקודתית של הגר: "אל רואי" – כלומר האל שאני ראיתי (בכר שור על אתר). כך מתארת הגר את החוויה שלה במדבר, חוויה בה ראתה את האלוהים. לחילופין, ייתכן שהשם "אל רואי" נובע מממד אחר של החוויה הנקודתית – לא עוד חוויה של ראייה אלא חוויה של נראות: האל שראה אותי – רואי (רד"ק על אתר).

נתמקד באפשרות אחרונה זו, החושפת באופן בוטה את התהום שבין מתן השם על ידי המלאך, לבין נתינת השם של הגר. בעוד המלאך מבין את החוויה ככזו שבה הגר נשמעת, כפי שמבטא השם ישמעאל והסברו  – "כי שמע ה' את עוניך" – הרי שהגר מרגישה נראית: "אתה אל רואי".

אמנם, קיים דמיון בין ראייה ובין שמיעה. אלו שתי פעולות הקשורות לשני חושים, שתי פעולות שיכולות להכיל ריבוי ממדים: ניתן לשמוע הרמוניה, קולות רבים בו-זמנית, וכך גם ניתן לראות מכלול. בנוסף, ראייה, כמו גם שמיעה, מתעשרות באמצעות עוצמות שונות – ישנו צליל רם וצליל חלש, אור בהיר ומעומעם. עם זאת, קול מזוהה על ידי הרכב התדרים שבו, תדר גבוה או נמוך, ואילו תמונה מזוהה על ידי הרכב האור – הבא ממרחב עם ציר אנכי וציר אופקי, וכן מהצבעים שבו. קול מזוהה באמצעות מימד אחד, תמונה מזוהה באמצעות שלושה. בנוסף, הייצוג במרחב הופך את פרי חוש הראייה למושא שדומה יותר לחוש המישוש – לדבר מוחשי. לראות דבר מה משמעו לקבל את קיומו באופן מוחשי. זאת, בעוד הנשמע הוא אבסטרקטי, לכן בעל פוטנציאל לעומק רוחני דווקא ולא מוחשי. מתוך כך, אולי אין פלא שהמלאך מתייחס לחוש הרוחני – חוש השמיעה, בעוד הגר – בת אדם, מתייחסת לחוש הראייה המוחשי.

מתוך כך ניתן לומר כי באמצעות השם "ישמעאל" מתאר המלאך את העובדה שלהגר יש "קול", "קול" במובן שפירושה למציאות נשמע, ולא עוד אלא שהוא גם מתקבל, מוכר, וככזה הוא ראוי לתגובה. הגר מבטאת סבל, סיבלה של הגר נשמע ולא נותר בר התעלמות. לעומת זאת, באמצעות השם "אל רואי" מתארת הגר חוויה של הכרה בקיום, קיום מוחשי, נראות בניגוד לשקיפות. הערך שחווית ההישמעות מעניק להגר ובכלל הוא: "יש ערך לקולי, לדברי", ואילו הערך שחווית ההיראות מעניק הוא: "יש ערך להווייתי, לקיומי" – יש לי קיום מוחשי בעיני הרואים אותי. זו חוויה הפוכה מהאופן שבו שרי גורמת להגר להרגיש, הגר מרגישה שאין לה דרך להתקיים תחת קורת גג אחת עם שרי ומתוך כך: "ותברח מפניה" (שם, ו').

לפסוק שבו קוראת הגר לה' בשם, ישנו חלק נוסף: "כי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי" (יג'). הפשט בחצי שני זה של הפסוק לא ברור – המילים לא לגמרי ברורות, וגם הטון שלהן לא, אבל ברור שנמשכת בו התנועה של הפועל ר.א.ה.. והוא מוצג כהסבר לשם "אל רואי": "כִּי אָמְרָה" וכו'. הגר לכאורה מקשרת בפסוק בין היותה נראית והיותה רואה. כאומרת: ראיתי אחרי שהאל ראה אותי. כלומר, חוויית נראות זו, חווית ההיות נראית, מעצבת מחד גיסא את האופן שבו הגר רואה את האל, ומתקשרת מאידך גיסא להיותה היא אדם רואה: "הגם הלם ראיתי אחרי רואי" (שם, יג). הגר מקשרת בין היותה נראית להיותה רואה, כאומרת: אחרי חוויה שבה רואים אותי – גם אני רואה.

כך עולה הבדל מרתק נוסף בין ראייה לשמיעה: שמיעה מתוארת על ידי המלאך כדבר המפעיל תגובה בשומע – במקרה זה האלוהים שמע את מצוקתה של הגר והגיב למצוקה. אולם הראייה, כפי שזו מתוארת על ידי הגר, מפעילה תגובה בזאת הנראית. היראותה מפעילה את הגר להיות אדם רואה בעצמה – "ראיתי אחרי רואי".

לראייה שבאה בעקבות היות נראית שני תוצרים: ראשית הגר רואה את האל כשהוא רואה אותה, בבחינת ראיתי אותך כי ראית אותי, לפנינו אם כן ראייה הדדית. היות נראית, חוויה של היתפסות בגדר של מוחשית, מובילה את הגר לקשר הדדי עם רואיה. שנית, היא רואה את מי שרואה אותה באופן שמאפשר לה לתת לו שם, זו ראיית מהות, בבחינת: לא רק שראיתי אותך אלא שיכולתי לתת לך שם, תפסתי מי אתה.    

פרשת לך לך משובצת פעמים רבות בפועל ר.א.ה.. כבר בתחילת הפרשה מסופר: "וירא ה' אל אברם…" (בראשית, יב, ז), שוב ושוב נראה האלוהים אל אברם או מבקש להראות לו דבר מה: הארץ, הכוכבים. אברם קורא בשם ה' (שם, ח), בונה מזבחות (שם, יב, ז; יג, יח), מאמין (שם, טו, ו), אולם בניגוד להגר המרגישה נראית "אל רואי" והאומרת "ראיתי", אין אברם מתואר כמרגיש נראה וגם לא כרואה. אולם, ישנו שינוי המתרחש לפני סיפור הגר ואחריו שראוי לתשומת לב ומתבטא  באופן השימוש בפועל ה.ל.כ.. בתחילת הפרשה נמצא הצו האלוהי לאברהם: "לך לך" (שם, יב, א) ואולם אחרי סיפור הגר אומר האל לאברם: "התהלך לפני" (שם, יז ,א) – ההליכה הזו היא הליכה מתוך הקשר, לא עוד הבדידות של "לך" אלא "לפני". "לפני" מתאר טיב של קשר, וממחיש מרחב המאפשר נראות. נראות, כפי שמלמדת הגר, היא המפתח גם לראייה, ראייה שיש בה פוטנציאל להדדיות והכרה במהות. אולי לכן רק ברגע ההליכה לפני יכול האל לתת לאברהם שם: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם…" (שם, ה) ושמא גם פה לפנינו דוגמא לפיה הרגשת נראות מובילה לראייה – וכך כשאברהם הולך לפני האלוהים הופך הוא לרואה גם כן, והפרשה הבאה נפתחת ומספרת אודות אברהם הרואה: "וישא עיניו וירא" (שם, יח, א-ב).

כך מלמדת אותנו הגר שבקשרים בין אנשים לראייה יש כוח רב, ראייה גורמת לנראה להרגיש שקיומו מקובל, מתוך כך היא יכולה להביא את הנראה להיות רואה בעצמו, להביא לקשר של ראייה הדדית, שיש בה מפתח להכרות עומק והליכה במרחב משותף.

 

ר׳ אביטל הוכשטיין
הר' אביטל הוכשטיין היא מראשי הישיבה במכון הדר ונשיאת מכון הדר ישראל. אביטל שימשה כראש תוכנית הכולל במכון פרדס וכעת עמיתה בתוכנית משכילות במכון שלום הרטמן, שם היא מלמדת וחוקרת מזה שנים רבות. אביטל לימדה תלמוד בשני המוסדות וכן שימשה כראש בית מדרש במדרשיית הרטמן לבנות. יחד עם פרופ' חנה ספראי חיברה את הספר 'נשים בחוץ נשים בפנים מקומן של נשים במדרש' (ידיעות אחרונות, 2008). אביטל בוגרת תואר ראשון בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ושוקדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בחטיבה ללימודי מגדר. בנוסף, אביטל ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.
סגירת תפריט