י״ז באלול תשע״ט

ואתחנן: מיפויה של מערכת יחסים

מאת • 30 ביולי 2017

מפה משתקפת מתוך פרק ד' שבספר דברים, מפה מורכבת של מערכת היחסים בין אלוהים לישראל. מפה זו היא הצעה לבסיס, רקע, ומרחב ההתקיימות של קשרים בכלל.  

במחקר המקרא מקובל לחלק את ספר דברים לשני נאומים – האחד קצר ואילו השני ארוך ובו קובץ חוקים נרחב. לחלופין, יש המזהים בספר שתי הקדמות שאחריהן מגיע קובץ חוקים מקיף. קובץ החוקים מתחיל בפרק יב במילים: "אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ …" (דברים יב, א'), ואילו נאומיו, או הקדמותיו של משה, מתחילים שניהם בהתייחסות לתורה, תורה אולי במובנה הצר בבחינת קובץ חוקים. כך, עם פתיחת נאומו הראשון של משה נאמר: "בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר" (א, ה') וכך גם בנאומו השני: "וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (ד, מ"ד). לפי תפיסות אלו, פרק ד שבספר דברים הוא מקום התפר שבין שני נאומיו של משה, או לחילופין מקום התפר שבין שתי ההקדמות לקובץ החוקים הגדול שבו. בנוסף, בתוך הפרק תחוב לכאורה קובץ פסוקים קצר שנושאו ערי המקלט שבעבר הירדן.

ואולם, ניתן לראות את פרק ד' באור אחר, כחטיבה העומדת בפני עצמה, עם מהלך ואמירה עצמאיים. לפי ראייה זו הפרק מציג את מאפייניו של הקשר הייחודי בין ישראל לבין אלוהיהם, מאפיינים אלו הם מקום, התנהגות ובלעדיות או ייחוד (אקסקלוסיביות). דגש נוסף מושם על תפקידה של ההיסטוריה, וזאת באופן כפול. ראשית, כבסיס שעליו מושתת הקשר – באופן הדדי, ושנית ככוח ששומר על הקשר בזמני משבר. בפרק עולה טענה נוספת, לפיה טיבם של קשרים הוא שהם נעים על מנעד רחב ולא רק עוברים מקצה אחד למשנהו, בקצוותיו של מנעד זה נמצאים קשר מחד ושבר מאידך, אולם הוא כולל גם טעות ואת האפשרות ל'תשובה'.

הפרק מהווה מודל לא רק לקשר שבין ישראל לאלוהיהם, אלא למערכות יחסים בכלל.

א. על שלושה דברים

הפרק, כאמור, עוסק ביחסים שבין עם ישראל לבין אלוהיו, ומציג את העקרונות המייחדים אותם. הוא מציג עקרונות לקשר ייחודי, עקרונות אלו כוללים בלעדיות, מקום מיוחד, והתנהגות המתחשבת ברצונותיו ובקשותיו של כל אחד מן השותפים לקשר.

הפרק נפתח בהצהרה של משה על חשיבות שמירתם של חוקי האל, כמערכת שלמה וסגורה – מערכת שאין להוסיף עליה ואין לגרוע ממנה:

דברים ב, א' – ב'

1וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר ה' אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: 2לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם:

בד בבד, מבהיר משה כי קיים קשר סיבתי בין שמירה על החוקים לבין הכניסה לארץ והקיום בה: "וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר ה' אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם" (דברים ד, א'). הכניסה לארץ והשהייה בה הם תוצאה של שמירה מוקפדת על מצוות האל.

אך הקשר עם האלוהים אינו מתמצה בשמירה על המצוות; משה ממשיך בפרק ומבהיר את חשיבות הנאמנות לאלוהים:

דברים ב, ג' – ד'

3עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה' בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י בַֽעַל־פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ: 4וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם:

דבקות באל ונאמנות לקשר עם אלוהים, הם מפתחות לחיים. 1

המצוות והחוקים, הארץ והקשר הבלעדי של ישראל עם האלוהים, הם בסיס משולש לזיווג שבין אלוהים לישראל.

ב. היסטוריה

כאמור, היבט נוסף שהפרק נוגע בו הוא תפקידו של העבר בביסוס קשר. על פי הפרק, אירועי התשתית שייסדו את הקשר בין העם לאלוהיו הם ברית סיני וברית האבות. אולם אלו מתפקדים בצורות כמעט הפוכות: ברית האבות משמשת תזכורת לאל בעוד ברית סיני מהווה תזכורת לישראל.

ברית סיני משמשת כתזכורת לישראל שתפקידה לעגן ולבצר את שמירת המצוות:

דברים ב, ט' – י'

9רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ…: 10י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י ה' אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר ה' אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־ דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן… 2

אם ברית סיני מוזכרת בפרק כאירוע היסטורי שתפקידו להזכיר לעם את חשיבות הקשר עם האל, הרי שאזכורה של ברית האבות מובאת כתזכורת עבור האל, שאהבתו כלפי האבות משמשת כסיבה וכחיזוק לשמירת הקשר עם בני ישראל: "וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם" (שם, ל"ד; ל"ז)

כך מתפקד העבר כברית, ובמקרה זה שתי בריתות, המתפקדות במקביל בעברו של הקשר שבין אלוהים לישראל. בריתות היוצרות חווית קשר הדדית יותר, שבה מוּנעים שני הצדדים האחד כלפי השני.

ג. רגע אישי – והאפשרות לתשובה

בשלב זה ישנו לכאורה שבר ברצף הדברים של משה בפרק. נדמה שהוא סוטה מעיסוק בישראל ופונה לדבר על עצמו ועל צערו הפרטי:

דברים ב, כ"א – כ"ב

21וה' הִתְאַנַּף־בִּ֖י עַל־דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֗ע לְבִלְתִּ֤י עָבְרִי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וּלְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה: 22כִּ֣י אָנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֔ים וִֽירִשְׁתֶּ֕ם אֶת־הָאָ֥רֶץ הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת:

הסטייה מן הנושא היא למראית עין בלבד: קיים קשר הדוק בין עונשו של משה, לבין הדברים שאמר עד כה. עוצמת עונשו של משה מובהרת דווקא מתוך האופן שבו הוגדר ייחודו של הקשר בין ישראל לאלוהיו: עונשו של משה הוא למעשה שבר במערכת היחסים שבינו לבין אלוהיו. העונש האישי הוא תמונת ראי של מה שתואר בקשר בין אלוהים לעמו.

יתירה מכך; עונשו של משה מתפקד כעדות למידת הכעס של אלוהים והשלכות כעסו:

דברים ב, כ"ג – כ"ד

23הִשָּׁמְר֣וּ לָכֶ֗ם פֶּֽן־תִּשְׁכְּחוּ֙ אֶת־בְּרִ֤ית ה' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖ת עִמָּכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֨ם לָכֶ֥ם פֶּ֙סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל אֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ ה' אֱלֹהֶֽיךָ: 24כִּ֚י ה' אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹכְלָ֖ה ה֑וּא אֵ֖ל קַנָּֽא:

כמו במקרה האישי של משה, כך גם במקרה של העם, העונש  במקרה של שבירת הקשר הוא פגיעה במערכת היחסים ואיסור הקיום בארץ:

דברים ב, כ"ה – כ"ו

25כִּֽי־תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֙סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י ה' אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ: 26הַעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ כִּֽי־אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹֽא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּׁמֵדֽוּן:

אולם, מתוך תיאור תגובתו של האל לבגידה בו, מתוך תיאור השפל שהוא תוצאה של שבר במערכת היחסים שבין אלוהי לאדם, צומח רעיון חדש –  רעיון התשובה:

דברים ב, כ"ט – ל"א

29וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת־ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: 30בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עד ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ: 31כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ…

מתוך החטא והנתק, מבקש, דורש, האדם את האלוהים ומוצא אותו. זוהי 'תשובה', והיא מתאפשרת בזכות הקשר החזק של האל עם עמו, קשר המושתת כאמור על ברית האל עם האבות: "וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת־בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם" (לא).

אם כן, הברית של אלוהים עם האבות היא הבסיס ליציאת מצרים, להתגלות בסיני ולכניסה לארץ, היא בסיס הייחוד של הקשר שבין אלוהים לישראל, וכאן היא מתגלה גם כמפתח לתשובה. עוד ניכר, כי התשובה הופכת לאפשרית כאשר ישנם שני צדדים פעילים. במקרה שלנו, נדרשת מצד האלוהים היזכרות בברית האבות המעוררת אצלו רצון לקבל את השבים, ומצד האנשים נדרשת הכרה בכוחו של האל: "וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵׁבֹתָ֘ אֶל־לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י ה' ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד" (לט).

בין חוטאים לשומרי ברית: הטועים

כאן ישנה לכאורה תפנית בפרק, ומסופר על הבדלתן של שלוש ערים כערי מקלט בעבר הירדן:

דברים ב, מ"א – מ"ב

41אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ: 42לָנֻ֨ס שָׁ֜מָּה רוֹצֵ֗חַ אֲשֶׁ֨ר יִרְצַ֤ח אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וְנָ֗ס אֶל־אַחַ֛ת מִן־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖ל וָחָֽ:

כמו במקרה של ההיזכרות בחטאו של משה, גם לאזכור ערי המקלט יש למעשה קשר הדוק לנושא הליבה של הפרק. ראשית, ההחלטה להפריש ערי מקלט בעבר הירדן בנוסף לערים שנקבעו זה מכבר בעברו השני של הנהר, מלמדת על קבלה מוחלטת ושלמה של בקשת שניים וחצי השבטים שלא להיכנס לארץ. אמנם אלוהים הוא שנותן חוקים ומצוות, אך לבני אדם ישנם רצונות ובקשות, ואלוהים נענה גם לאלו. ערי המקלט שבעבר הירדן מסמלות הדדיות גם בהקשר זה.

שנית, ערי המקלט מלמדות על הגבלת הזעם האלוהי, ועל היכולת לסבול טעויות ושגגות. בתוך המערכת הדיכוטומית של קיום מצוות ואי קיומן, שהייה בארץ או גלות מתוכה, ישנו,  גם במרחב הקשר עם אלוהים מקום לטעות ולשגגה.

הפרק מסתכם במילים: "וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (שם, מ"ד). זאת, אם כן, התורה: בלעדיות הקשר עם אלוהים, קשר שכולל עבר, מקום והתנהגויות מסוימות, הבנת השלכות בגידה, אפשרות ה'תשובה', והיכולת להכיל טועים ושוגגים. ואולי אלו יכולים להוות עוגנים למערכות יחסים שלנו עם בני אדם גם כן.

 

  1. ייחוד זה הוא חוויה פנימית, אך גם המתבונן מן הצד מסוגל להבחין בו: "וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים … כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כה' אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל־קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו" (שם, ו' – ח').
  2. אזכורה של ברית סיני בפרק אף מעלה תהייה שמא המקום הראוי לשמירה על המצוות הוא בארץ בלבד: "וְאֹתִ֞י צִוָּ֤ה ה' בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַעֲשֹׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ" (שם, י"ד).
ר׳ אביטל הוכשטיין
הר' אביטל הוכשטיין היא מראשי הישיבה במכון הדר ונשיאת מכון הדר ישראל. אביטל שימשה כראש תוכנית הכולל במכון פרדס וכעת עמיתה בתוכנית משכילות במכון שלום הרטמן, שם היא מלמדת וחוקרת מזה שנים רבות. אביטל לימדה תלמוד בשני המוסדות וכן שימשה כראש בית מדרש במדרשיית הרטמן לבנות. יחד עם פרופ' חנה ספראי חיברה את הספר 'נשים בחוץ נשים בפנים מקומן של נשים במדרש' (ידיעות אחרונות, 2008). אביטל בוגרת תואר ראשון בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ושוקדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בחטיבה ללימודי מגדר. בנוסף, אביטל ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.
סגירת תפריט