י״ח בתמוז תשע״ט

וארא: ערכה של עקשנות

מאת • 22 בינואר 2017

עקשנות היא תכונה קשה ומורכבת, לא לחינם 'זוכה' בה דמות הנתפסת כמרושעת ביותר – פרעה . שוב ושוב מסרב פרעה לראות את המציאות נכוחה וממאן בעקשנות לשלוח את בני ישראל ממצרים. אולם, פרשת וארא מלמדת שגם לדמויות נוספות, שאינן מרשעות, יש מן התכונה זו. מה ניתן ללמוד על טיבה האפשרי של העקשנות, ומה מספר הפרק על ערכה של עקשנות ועל הנסיבות שבהן כדאי להיזקק אליה?

פרעה הוא אב-טיפוס לעקשנות; שוב ושוב מסרב הוא לשמוע להפצרותיהם של משה ואהרון, כפי שמספרים הכתובים "ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם" (שמות ז, י"ג). כך הוא גם מתואר בשיחה בין ה' למשה: "ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה מאן לשלח העם" (שם, י"ד). וכן בתגובה למכת הדם: "ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת" (שם, כ"ג), ושוב ושוב.

בה בעת, עקשנותו של פרעה, לפחות משלב מסוים, מוצגת ככפויה על פרעה, כפי שמסביר אלוהים בעודו מתאר את תוכניותיו למשה: "ואני אקשה את לב פרעה…ולא ישמע אלכם…" (שם ז, ג'-ד'), ואכן כך בתיאור ההתרחשויות עצמן: "ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה' אל משה" (שם ט, י"ב). מהו טיבה של עקשנותו הזו, ואילו תפקידים משחקת היא בפרשה?

הרב שמשון רפאל הירש מציע, על בסיס פרשתנו, מעין טיפולוגיה של התקשויותיו או התעקשויותיו של פרעה. הוא מחלק אותן לשלוש קבוצות על בסיס המילים השונות המתארות אותן :

רש"ר הירש שמות פרשת וארא פרק ז פסוק ג
"אקשה" בענין זה אנו מוצאים שלושה גוונים: "אחזק", "אכבד", "אקשה".

    1. "קשה": היות נוקשה, לבלי קלוט רשמים, לבלי התרשם מכל העובר על פנינו.
    2. "כבד": היות בעל משקל, מסוגל להתרשם, אבל קיים פער רב בין עצם ההתרשמות ובין הנכונות לפעול על פיה: כבד תנועה…
    3. ואילו "חזק": איתן, מתנגד בהכרה מלאה לכל כניעה, ובעקבות כך אף הרושם מתבטל כליל.

הרב הירש מתאר שלוש צורות התנהגות דומות אצל פרעה, קרובות אולם שונות:

הראשונה מאופיינת בנוקשות, שמתאפיינת בהתעלמות מן הסובב, נוקשות שחוסמת קליטת רשמים מן החוץ. התנהגות זו ניכרת למשל כאשר פרעה אינו מתרשם ממשה הפונה אליו, לא מסבלם של בני ישראל וגם לא מהמכות עליו ועל בני עמו.

ההתנהגות השנייה מתאפיינת בכובד, שאינו בא לידי ביטוי בהתעלמות. מי שליבו כבד אמנם כן קולט רשמים מסביבתו אולם אלו אינם מספיקים על מנת להשפיע עליו לפעול על פי ההתרשמות; אינם מניעים אותו לעשיה בכיוון שהרשמים דוחפים אליו. הדבר ניכר למשל באופן שבו מתואר פרעה אחרי מכת הצפרדע. מכת הצפרדע היא אחת המכות בה האתגר והגועל מתוארים לפרטים:

שמות ז, כ"ז – ח, י'

וְאִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֗י נֹגֵ֛ף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ֖ בַּֽצְפַרְדְּעִֽים: וְשָׁרַ֣ץ הַיְאֹר֘ צְפַרְדְּעִים֒ וְעָלוּ֙ וּבָ֣אוּ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖ וְעַל־מִטָּתֶ֑ךָ וּבְבֵ֤ית עֲבָדֶ֙יךָ֙ וּבְעַמֶּ֔ךָ וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ:…וַיָּמֻ֙תוּ֙ הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים מִן־הַבָּתִּ֥ים מִן־הַחֲצֵרֹ֖ת וּמִן־הַשָּׂדֹֽת: וַיִּצְבְּר֥וּ אֹתָ֖ם חֳמָרִ֣ם חֳמָרִ֑ם וַתִּבְאַ֖שׁ הָאָֽרֶץ

 

אולם פרעה עומד בשלו: "וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּ֤י הָֽיְתָה֙ הָֽרְוָחָ֔ה וְהַכְבֵּד֙ אֶת־לִבּ֔וֹ …" (שמות ח, י"א), הוא איננו מונע להוציא את בני ישראל ממצרים, והוא מכביד את ליבו (אולי אפילו באופן פעיל) על מנת לעמוד על עמדתו.

ואחרונה, חוזק. התנהגות המתאפיינת בחוזק, לפי הירש, היא מודעת ומתנגדת; חוסר ההשתנות הכרוך בה איננו נובע מכבדות, מהתעקשות לעמוד במקום, אלא מתוך חוסר רצון להיות במקום אחר, סירוב מודע להשתנות- שכן השתנות נתפסת ככניעה. כך למשל, במכת הכינים:

שמות, ח, י"ב – ט"ו
וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן, נְטֵה אֶת-מַטְּךָ וְהַךְ אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ; וְהָיָה לְכִנִּם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם….וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת-הַכִּנִּים, וְלֹא יָכֹלוּ; …וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם.

גם כשאנשיו שלו אומרים לו שזוהי אצבע אלוהים, וששליחת בני ישראל תפתור את הבעייה – מתעקש פרעה ולא נכנע. 1

אולם, פרעה איננו הדמות היחידה המסרבת בעקשנות לקבל את עובדת סיום העבדות והיציאה ממצרים. מצטרפים אליו, גם בלי שהאלוהים יקשה את ליבם, כל בני ישראל. על פרעה נאמר: "ולא שמע …" (שמות ז, י'-י"ג), וכך גם על בני ישראל: "ולא שמעו… " (שם ו, ט').

יחד עם זאת, אף שפרעה ובני ישראל גם יחד אינם שומעים, ולמעשה מתעקשים שלא לקבל כאפשרית את המציאות שאלוהים באמצעות משה מציב לפניהם, הרי שהם עושים זאת מתוך הקשרים כמעט מנוגדים: פרעה אוחז  בעם העבדים ומתעקש על המשך הסבל והפרך, לעומתו, בני ישראל מתוארים כלא שומעים "מקצר רוח ומעבודה קשה" (שם ו, ט'). פרעה דבק בחוסר מוסריות וישראל דבקים בחוסר אמונה. המכנה המשותף הוא שכולם, פרעה ובני ישראל, מתעקשים שלא לקבל את מה שנדמה בעיניהם כדמיונות שווא של משה על יציאת בני ישראל מעבדות לחרות.   

ישראל צריכים להשתכנע שרעיון היציאה ממצרים הוא מעשי, ישים ובר קיימא. הם צריכים להאמין בו. בלב העבדות קשה לבני ישראל לדמיין מציאות אחרת; התעקשותם לסמוך על חיי ההווה נובעת מייאושם מחיי עתיד שונים. 2 נראה שהעקשנות המוצגת על ידי פרעה, על גווניה הקשים, הכבדים והחזקים,  קרובה מאוד לייאוש המוצג אצל בני ישראל, פרעה מסרב לקבל את העתיד המוצע על ידי משה והאלוהים ואילו בני ישראל אינם מסוגלים לראות אותו.  

למול פרעה הסרבן-העקשן ובני ישראל העקשנים-המיואשים ניצבת דמות שלישית. דמות אשר צריכה להיות עקשנית מכולם, הלוא היא דמותו של אלוהים. דמות זו נזקקת לעקשנות בבחינת התמדה, נחרצות ותקיפות למול אלו שלא מאמינים בה, לא מקבלים את תוכניותיה כאפשריות, לא מוכנים לייצג אותה, ושוב ושוב מערערים על תמונת העתיד אותה היא מציגה.

כבר בפתיחת הפרשה מבטיח האלוהים למשה:

שמות ו, ב'-ח'
וידבר אלוהים אל משה…וארא אל אברהם…ואזכר את בריתי לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם…והצלתי…וגאלתי…ולקחתי…והבאתי אתכם אל הארץ…

כמה פסוקים אחר כך שוב פונה האלוהים אל משה: "בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו" (שם, י"א). אולם שוב ושוב נענה אלוהים בתגובה שלילית,  המולידה תגובה שלילית נוספת: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה?!" (שם, י"ב). אולם האלוהים ממשיך בהתמדה עיקשת: "וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שם, י"ג).  

התעקשותו של האלוהים יש בה מסר לחולמים על עולם אחר: אולי כל מי שחולמת על קיום אחר, כל מי שמאמין שמציאות שונה היא בגדר האפשר, זקוקים לזן מסוים של עקשנות, זקוקים לדבקות עיקשת בחזון למול המתנגדים לשינוי מחד, והמיואשים מכדי להאמין מאידך. דמות האל כפי שזו מוצגת בפרשה יוצאת אלינו, החולמים, בקריאה להתמדה עיקשת שהמחר יכול להיות שונה מהיום. ואם לא מן החולמים אנחנו, אלא מן השומעים, הרי שהיא טוענת למולנו שיש לסבול את הקושי, הכבדות, והחוזק של החולמים סביבנו. בזכות קולות כמו אלו של נציגי האל, אהרון ומשה, נוכל, אם נעז, לדמיין את החיים שמעבר לעבדות מצרים ואף להגיע לשם.

שבת שלום

  1. במסורת המדרשית עולה תהייה ביחס להקשיית לב זו, אשר לא רק שהיא נכפית על פרעה אלא שהוא גם נענש בעבור תוצאותיה בעוד ועוד מכות (ראו למשל שמות רבה (שנאן) פרשת בא פרשה יג). מענה טיפוסי הניתן במדרשים הוא שהמכות הן עונש ראוי לעבדות מצרים: "מה שכבר גלה לו [למשה] הקדוש ברוך הוא שהוא עתיד לחזק את לבו [של פרעה] בעבור לעשות בו הדין תחת אשר העבידם בעבודה קשה" (שמות רבה (שנאן) פרשת וארא פרשה ו). כלומר, האל היה צריך להקשות את לב פרעה על מנת לאפשר את תצוגת הכוח העצומה והמוצדקת, כהדגשת המדרש, שהובילה ליציאת מצרים.
  2. למה לא הוציא האלוהים את ישראל ממצרים מיד עם הפעם הראשונה שדיבר עם משה? פרשתנו מציעה תשובה, שהיא גם הסבר לקיומם של המכות ולמעשה הכבדת הלב של פרעה: לאור מצבם הנפשי והתודעתי של בני ישראל, והחזון רחב האופקים שמציע האלוהים, כנראה שלא רק פרעה אלא גם בני ישראל זקוקים לזמן על מנת לקבל את היציאה ממצרים כאפשרות ברת קיימא.
ר׳ אביטל הוכשטיין
הר' אביטל הוכשטיין היא מראשי הישיבה במכון הדר ונשיאת מכון הדר ישראל. אביטל שימשה כראש תוכנית הכולל במכון פרדס וכעת עמיתה בתוכנית משכילות במכון שלום הרטמן, שם היא מלמדת וחוקרת מזה שנים רבות. אביטל לימדה תלמוד בשני המוסדות וכן שימשה כראש בית מדרש במדרשיית הרטמן לבנות. יחד עם פרופ' חנה ספראי חיברה את הספר 'נשים בחוץ נשים בפנים מקומן של נשים במדרש' (ידיעות אחרונות, 2008). אביטל בוגרת תואר ראשון בתלמוד מהאוניברסיטה העברית ושוקדת על כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בחטיבה ללימודי מגדר. בנוסף, אביטל ממקימי קהילת שירה חדשה בירושלים.
סגירת תפריט