העיסוק בשאלה מי יוצא לקרב איננו חדש. זו שאלה שפוגשת אותנו, החברה ישראלית, ביום יום של כולנו. העיסוק בה מתעצם בשנים האחרונות משום שאנו נמצאים במלחמה, המלווה במציאות של שירות צבאי, לעיתים ארוך ותובעני. תשישות כוחות הצבא, המחיר הגבוה שהמשרתים ומשפחותיהם משלמים, והמתח הפוליטי סביב הסוגיה הזאת, כולם גוברים מיום ליום ואף מלבים זה את זה.
התורה מכירה את המציאות של חברה במלחמה ויודעת במה כרוכה יציאה לקרב. הפסוקים שמופיעים בפרשת שופטים עוסקים ישירות בשאלת הגיוס, ומנסחים כללים ומציעים כלים כדי לחשוב על שאלה מורכבת זו.
מי האיש: על פטור מיציאה למלחמה
לפרשתנו אמירה בהירה וישירה: לא כולם אמורים להתגייס, לא כולם יוצאים לקרב. חברה אנושית בריאה לא מגייסת לקרב את כולם. הפסוקים עסוקים בשאלה את מי משחררים מיציאה למלחמה, או בשפה שלנו, את מי פוטרים מגיוס. מה מאפיין את אלו שלא יוצאים לשדה הקרב? מי הם?
"כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶךָ… וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל־הָעָם לֵאמֹר מִי־הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת־חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ… וּמִי־הָאִישׁ אֲשֶׁר־נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ… וּמִי־הָאִישׁ אֲשֶׁר־אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ…" (דברים כ:א-ז).
מה מאפיין את מי שעומדים להינשא, עומדים על סף חיים בבית חדש משלהם ועומדים על סף מימוש של עסק טרי? הפסוקים מדברים דווקא על אנשים הנמצאים על סיפה של התחלה: הם אלה שהתורה דואגת לשחרר משדה הקרב. כשמרימים עיניים מן הפרטים ותוהים מי לא יוצא לקרב עולה תמונה ברורה: מי שבונים עתיד, ומי שעומדים על סף תחילת מימוש בחייהם- הם שאמורים להקדיש עצמם לחובות אחרות ולא לצאת למערכה.
תמונה זו מתרחבת ומתבהרת במדרשי ההלכה על הפסוקים:
"מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה" (דברים כ:ה), אֵין לִי אֶלָּא בָּנָה. יָרַשׁ, לָקַח, נִתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה". "בַּיִת", אֵין לִי אֶלָּא בַּיִת. מִנַּיִן לְרַבּוֹת בּוֹנֶה בֵּית הַתֶּבֶן, וּבֵית הַבָּקָר, וּבֵית הָעֵצִים, וּבֵית הָאוֹצָרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר בָּנָה". (ספרי דברים קצד)
מדרש הלכה זה מרחיב את הפטור מיציאה למלחמה לסוגי בתים ומבנים שונים: סוג הבית לא משנה, כל מבנה באשר הוא – גם אם הוא מחסן – מי שבנה כזה בית חדש ולא חנכו לא יוצא לקרב. המדרש גם מכליל בתוך הפטור אנשים שלהם בית חדש אותו לא בנו, למשל היורשים או הקונים. גם הם לא יוצאים לקרב.
ועוד מרחיבים בספרי על דברים בצורה דומה:
"וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע" (דברים כ:ו), אֵין לִי אֶלָּא נָטַע. יָרַשׁ, לָקַח, נִתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע". "כֶּרֶם", אֵין לִי אֶלָּא כֶּרֶם. מִנַּיִן לְנוֹטֵעַ חֲמִשָּׁה אִילָנֵי מַאֲכָל …? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֲשֶׁר נָטַע". (ספרי דברים קצה)
שוב בעזרת דיוק במילים בוחר הדרשן ללמוד הרחבות מתוך דברי הכהן. לא רק אדם שנטע בעצמו אלא גם במקרה שהפך לבעלים של כרם בצורות אחרות, לא רק כרם אלא כל עצי הפרי כולם משחררים את האדם מן המחויבות לצאת קרב ומפנים אותו אל מחויבויות אחרות – במקרה זה עצי המאכל.
ומדובר לא רק במצבים בהם יש סכנה כלכלית כמו בית, או סכנה תזונתית כמו במקרה של עצי פרי. כך ממשיכים הפסוקים ובעקבותיהם גם המדרש:
"'וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה' (דברים כ:ז), אֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה וְאֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הָאַלְמָנָה וכו'." (ספרי דברים קצו)
הבסיס לשחרור משדה הקרב הוא מעשי ופרקטי. אולם הוא גם נוגע באופן ישיר בתהליכי יסוד המתרחשים בתוך חברה אנושית בריאה: בניית בתים, נטיעת כרמים, נישואים. מול האפשרות להבין את הפסוקים בדרך צרה, הדרשן פועל על מנת להרחיב את מי שפטורים מיציאה לקרב.
ואולי ניתן לקרוא בפסוקים שלנו הכוונה לחברה הפונה לעתיד, ליצירה ולחיים: ייתכן שהתורה משחררת מן היציאה למלחמה את מי שמעורבים בדברים חדשים. נדמה שהתורה אומרת שיצירה קודמת גם בשעת היציאה למלחמה, וכשיוצאים לקרב צריך לזכור מדוע עושים זאת: על מנת להגן על יצירתיות, פריון, ומימדים פוני פני עתיד בחברה בכלל. הפטור מזכיר לנו שמטרתה של מלחמה היא העתיד.
לאוסף המדרשים הללו בספרי דרשת סיכום חוזרת. זו מתייחסת לחשש העולה בפסוקים שאם ייצא לקרב מי שבנה בית חדש אולי הוא ימות ומישהו אחר יחנוך את ביתו וכן גם לגבי הנוטע כרם, וכך מציע הדרשן:
"וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ', יָכוֹל דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ? נֶאֱמַר כָּאן ״אַחֵר״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אַחֵר״ (דברים כ:ז), מָה אַחֵר הָאָמוּר לְהַלָּן נָכְרִי, אַף אַחֵר הָאָמוּר כָּאן נָכְרִי." (ספרי דברים קצד ושוב ב-קצה)
באיזה מצב עשוי נכרי לחנוך את ביתו של אדם או לאסוף את הפרי מכרמו או שדהו? במקרה שישראל יפסידו בקרב. מפתיע לראות שמול איום ההפסד התורה – או לפחות הדרשן בספרי – איננה מציעה או דורשת שעוד אנשים יצאו לקרב אלא דווקא שהם יעסקו במחויבויות חברתיות ואישיות מסוימות. אולי חוסן מבוסס על שמירה על הערכים שלנו כפי שאלו מתבטאים בחיים של אנשים, שדווקא ברגעים של איום אין לוותר על מימדים של החיים שמעניקים חוסן. המדרש פה טוען שהחוזק של חברה ומה שימנע מן הנוכרי לבוא הם החיים לפי סדרי העדיפויות שלה וביטוי ערכיה ולא הגדלת מספר חייליה.
בחר לך אנשים: על גיוס למלחמה
המלחמה הראשונה בתורה אליה יוצאים ישראל כעם – מלחמת עמלק – היא דוגמה מובהקת ומרתקת לעמידה מול השאלה ההפוכה: לא מי משוחרר אלא מי יוצאים לקרב. שם נאמר באופן ישיר ליהושע: "בחר לנו אנשים" (שמות יז:ט). מעניין לשים לב שהתורה פותחת באותה הנחת יסוד כמו חוק היציאה למלחמה בפרשתנו: בחברה מתוקנת לא כולם יוצאים לקרב.
אז במי בוחר יהושע? איך, על פי אילו תכונות אופי, ערכים ומידות, הוא בוחר את האנשים שיוצאים להילחם בעמלק? כדרכם המדרשים שואלים על כך:
"בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: "בְּחַר לָנוּ", גִּבּוֹרִין, "אֲנָשִׁים", יִרְאֵי חֵטְא. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "בְּחַר לָנוּ", יִרְאֵי חֵטְא, "אֲנָשִׁים", גִּבּוֹרִין. (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא דעמלק א)
המדרש מתלבט בין שתי הבנות שונות של בחירת האנשים, ושל תכונות האופי הנדרשות כדי לצאת למלחמה. אך ההנחה של שתי הקריאות היא זהה: יהושע מזהה בני אדם שמשלבים גבורה צבאית ויראת חטא. יראי חטא מוזכרים אולי משום שמלחמה היא מרחב בו חיילים עשויים להתפתות לחטא: להרוג כשאין מקום לכך, לקחת רכוש או להרוס כשאין בכך צורך.
באופן כללי, גיבורים כמאפיין מתייחס אולי לאלו המצליחים בקרב מבחינה פיזית ונפשית, ואילו יראי חטא הם מי שבעלי שליטה עצמית ומבינים מגבלות חוק ומוסר.
אם כן, אם לגבי השאלה מי פטור מיציאה למלחמה, התורה עונה בקטגוריות הקשורות בבניית העתיד, בשאלה מי יוצא לקרב, המדרש עונה בסימון המידות ותכונות האופי הנדרשות ליציאה למלחמה ולהבנה של גבולות חוקיים ואתיים.
***
הדיון לעיל מעלה שלוש נקודות מרכזיות על היחס שבין היחיד לחברה בזמן מלחמה אליהן מזמינה אותנו התורה לחשוב בצורה ביקורתית:
א. התורה חוזרת ואומרת אמירה אחת ברורה: לקרב לא יוצאים כולם. חברה בוחרת, ואולי מנהיגיה בוחרים, מי יוצאים לקרב ומי נותרים בבית, מי ממלאים את האחריות שבשדה הקרב, ומי עסוקים בתחומי אחריות אחרים בעורף. יש מקום לשאול אילו ערכים ואילו הנחות יסוד מנחות את הבחירות שלנו בהקשר הזה אז והיום.
ב. התורה מעמידה בפנינו מסגרת מחשבתית עקרונית: מי שעומד בפתחן של התחלות חדשות – פטור מן היציאה לקרב. החברה מחשיבה את רגעי ההתחלה, מעניקה להם ערך וקדימות הן בהיבט הפרגמטי והן בהיבט הפסיכולוגי ובמשמעות החברתית שלהם. זו דרכה של התורה להדגיש את הכוח היוצר חיים בתוך חברה אנושית בריאה. ואולי יש מקום להציע שאלו המימדים המודגשים דווקא לאור היציאה לקרב – משום שבזמן מלחמה יש צורך בהפעלת כח אחר.
ג. יחד עם זאת, המעמד השונה של דברים כ מול שמות יז, של השופטים הקוראים לכל אדם פרטי (מי האיש) לפטור את עצמו, מול הבחירה של יהושע ב״אנשים״, רומזת אולי לכך שבזמן מלחמה, הפטור נועד במהותו להתייחס לצרכיהם הפרטיים של יחידים בתוך חברה, לא של קבוצה. האחריות שלנו כחברה היא לראות מצבי חיים שונים ולתת להם מענה, לדאוג שלכל אחד בחברה העומד בפתח משהו חדש, תהיה האפשרות להישאר במקומו ולהשלים את מה שהתחיל לברוא – יחד עם האחריות שלנו כחברה לדאוג שיהיו אנשים שיוכלו להיבחר אם יעלה הצורך לצאת ולהילחם.
שבת שלום
