| בתקופה זו של השנה, עם התקרבותם של הימים הנוראים, אנו רגילים לחשוב על האחריות האישית שלנו. בווידוי של יום הכיפורים, אנו מוטרדים לא רק מהחטאים שאנו מודעים להם, אלא אפילו מאלה ש"אינם גלויים לנו", אלא ידועים לה' לבדו. אך הפסוק המציג את המושג של חטאים נגלים או נסתרים אינו עוסק באחריות אישית, אלא באחריות לאומית. ואולם, רעתם של אחרים יכולה להיות נסתרת מאיתנו, יותר מרעתנו שלנו, ולכן הדבר מעורר שאלות קשות. מהי אחריותנו כלפי שאר חברי הקהילה שלנו? ומהן גבולותיה של אחריות זו?
א. ערבות: מניעת הרע שבקרבנו פסוק מוכר מפרשת ניצבים מלמד: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט:כח). פשט הפסוק נראה לכאורה ברור: לבני אדם אחריות מוגבלת, היא נוגעת רק לדברים הגלויים להם. קהילה אחראית רק לידוע לה, חברה אחראית לניכר, לנראה. רש"י בפרושו לפסוק דן באחריות זו ושואל: מה נדרש מחברה ואיפה יש גבול לאחריות שעליה, ביחס לרע הגלוי: וְאִם תֹּאמְרוּ מַה בְּיָדֵנוּ לַעֲשׂוֹת? אַתָּה מַעֲנִישׁ אֶת הָרַבִּים עַל הִרְהוּרֵי הַיָּחִיד? … וַהֲלֹא אֵין אָדָם יוֹדֵעַ טְמוּנוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ? אֵין אֲנִי מַעֲנִישׁ אֶתְכֶם עַל הַנִּסְתָּרוֹת, שֶׁהֵן לַה' אֱלֹקֵינוּ, וְהוּא יִפָּרַע מֵאוֹתוֹ יָחִיד, אֲבָל "הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" לְבָעֵר הָרָע מִקִּרְבֵּנוּ, וְאִם לֹא נַעֲשֶׂה דִּין בָּהֶם יֵעָנְשׁוּ הָרַבִּים. (רש"י על דברים כא:כח) רש"י מדגיש צד של אחריות מורחבת שישנו בפסוק וגם מימד של צמצום שנמצא בו. אמנם, "אֵין אֲנִי מַעֲנִישׁ אֶתְכֶם עַל הַנִּסְתָּרוֹת, שֶׁהֵן לַה' אֱלֹקֵינוּ". אולם "הנגלות לנו ולבנינו — לבער הרע מקרבנו", כלומר האחריות של החברה אינה "לדעת" על הרע, אלא גם לעמול להפסקתו, לעבוד על מנת שתהיה חברה בה אין רשעות. רש"י מדגיש שישנן השלכות לחברה כשהיא לא מכירה ברוע שמתקיים בתוכה, כשהיא בוחרת לא לראות את הגלוי, לא להתמודד איתו. ובלשונו: "ְאִם לֹא נַעֲשֶׂה דִּין בָּהֶם יֵעָנְשׁוּ הָרַבִּים", הדין קיים על מנת שלחברה יהיו אמצעים להפסיק את הרע שבתוכה. פסוק זה בולט משום שמעל לכמה ממילותיו ואותיותיו נמצאות נקודות "הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַה' אֱלֹקינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵ֙ׄיׄנׄוּ֙ׄ עַׄד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת" (דברים כט:כח). בעבר, נקודות הוצבו מעל למילים ואותיות בכתבי יד כדי לסמן מחיקה, וחז"ל הציעו דרשות על יסוד נקודות אלה.כאן נראה שהנקודות רומזות לכך שלא רק הנסתר, אלא גם הנגלה, הוא לה' אלוקינו. רש"י מציע שהנקודות מעידות על צמצום עוצמת האחריות, ומוסיף קריאה היסטורית לפסוק: "נָקוּד עַל לנו ולבנינו לִדְרֹשׁ שֶׁאַף עַל הַנִּגְלוֹת לֹא עָנַשׁ אֶת הָרַבִּים עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, …וְנַעֲשׂוּ עֲרֵבִים זֶה לָזֶה" (רשי על דברים כא:כח) לדעת רש"י האחריות של בני ישראל על מעשים רעים שנעשים בתוכם החלה רק עם מעבר הירדן. כלומר רק עם המעבר לתהליך של ריבונות וארץ החלה אחריות משמעותית של הקהילה להתנהלות חבריה. בארץ, עם ריבונות, רשעות שנעשית על ידי אדם או קבוצה, הופכת למשמעותית לחברה כולה, והחברה מחויבת להידרש לה. רש"י מכנה זאת ערבות: "נעשו ערבים זה לזה". ענישה, הפסקת האחר מעשיית רע, העמדה לדין – אלו התנהלויות של חברה הנופלות תחת הכותרת של 'ערבות הדדית'. ב. על ערבות וריבונות פירושו של רש"י מבוסס על דעת ר' נחמיה הנמצאת בתלמוד הבבלי: "וְכִי עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת לְעוֹלָם? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״עַד עוֹלָם״! אֶלָּא, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת, כָּךְ לֹא עָנַשׁ עַל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּגָּלוּי עַד שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן." (בבלי סנהדרין מג ע"ב). ר' נחמיה קובע שמשהו דרמטי קורה ברגעי הכניסה לארץ. עם מעבר הירדן נולדת אחריות ציבורית. עם הכניסה לארץ והצעידה לקראת ריבונות, הציבור אחראי על מעשיהם של פרטים או קבוצות בתוכו. גם אם אני לא עשיתי מעשה זה או אחר, יש עלי אחריות למעשיו של הפרט בהיותי חלק מעם. אמנם לפי ר' נחמיה האחריות הזו איננה כוללת כל מעשה של הפרט, אלא להבנתו הפסוק קובע שהנסתרות נשארות בתחום אחריותו של הקב"ה, ואילו האחריות הציבורית היא על הנגלות בלבד. אולם בתלמוד הבבלי נמצאת דעה החולקת על ר' נחמיה, דעת ר' יהודה: ״מְלַמֵּד שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת עַד שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה (בבלי סנהדרין, שם) ר' יהודה, כמו ר' נחמיה, טוען שעם הכניסה לארץ, עם מעבר הירדן, עם תחילת תהליך הריבונות בארץ, היה שינוי משמעותי ומהותי באחריותה של החברה להתנהלות האנשים שבתוכה. אולם השינוי עליו מצביע ר' יהודה אחר ומפתיע: מעת מעבר הירדן אחראים בני ישראל לא רק לנגלה אלא גם לנסתר. מעבר הירדן הוא רגע של קבלת ערבות רחבה ביותר. רגע בו ישראל הופכים להיות אחראים גם לעבירות הנעשות בקרבם בסתר. לפי ר' יהודה אחריות באה עם דרישה לדעת. חוסר ידיעה אודות מעשיו של פרט זה או אחר איננה משחררת עם מאחריות. *** עם הכניסה לארץ והצעידה אל עבר ריבונות קורה תהליך של כניסה בעול הערבות, עול שלפיו אפילו הנסתרות יכולות להפוך במידה מסוימת לאחריות הציבור. עמדתו של רבי יהודה מציעה אתגר עמוק בהבנת המושגים ריבונות וערבות הדדית, אתגר שהולם את המשימות העומדות לפנינו גם בימים הנוראים. הכניסה לארץ והמעבר לחיים ריבוניים אינם רק שינוי גיאוגרפי או פוליטי, אלא תמורה מוסרית יסודית: להיות חלק מחברה ריבונית פירושו שאי אפשר עוד להתכסות בטיעון "לא ידעתי". לפי רבי יהודה, הריבונות תובעת מאיתנו אחריות רחבה ופעילה – דרישה לדעת ולחקור, ולא לעצום עיניים מול מה שמתרחש אפילו בסתר. כשם שבמשפט אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מאחריות, כך גם במישור הלאומי והחברתי, הריבונות מטילה עלינו אחריות גם על הנסתרות. דווקא בימים אלו של חשבון נפש, אנו נקראים להרחיב את המבט מן התיקון האישי גם אל התיקון הציבורי: להבין שערבות אמת דורשת מאיתנו לקחת אחריות מלאה על דמותה המוסרית של החברה כולה. שבת שלום |
