האם אלוהים ישן?
מנקודת מבט תיאולוגית, המאפיין הבולט ביותר של מגילת אסתר הוא היעדרו של אלוהים. שמו של אלוהים אינו מופיע כלל במגילה, אשר – לפחות ברובד הפשט – מציגה סיפור אנושי לחלוטין.
אבקש להתמקד ברעיון מפתיע המופיע במסורת חז״ל בהקשר זה: רעיון שנתו של אלוהים. אין הכוונה כאן לשינה במובן הפיזיולוגי. השאלה שלפנינו היא האם "שינה" יכולה לשמש מטאפורה הולמת למידת מעורבותו של אלוהים בעולם ולהשגחתו על עמו. האם יש רגעי אסון המתרחשים לא כחלק מתוכנית אלוהית נסתרת, אלא פשוט מפני שאלוהים אינו משגיח? האם אלוהים נעדר מן המגילה משום שהוא, כביכול, ישן?
שורש הדיון נעוץ באזכור נדודי השינה במגילה. בראש פרק ו׳ נעצרת העלילה כדי לתאר את נדודי שנתו של המלך:
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ (אסתר ו׳, א׳)
בתלמוד מופיע מדרש על פסוק זה:
בלילה ההוא נדדה שנת המלך – אמר רבי תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם … רבא אמר: שנת המלך אחשוורוש ממש (מגילה ט״ו ע״ב).
רבי תנחום מודע היטב לחסרון הנוכחות האלוהית המפורשת בפשט המגילה, ומשתמש במדרש כדי להשיב את אלוהים אל תוך הסיפור. הוא נאחז בכך שהמגילה אינה מזכירה את שמו של אחשוורוש אלא משתמשת בביטוי "המלך". בקריאה המדרשית שלו יש רגע בסיפור שבו אלוהים אינו מצליח עוד לישון ומתעורר משנתו.
נדודי שנת המלך הם נקודת המפנה של המגילה. לאחר שהמן גוזר את גזרותיו והיהודים מתאבלים, אסתר אמנם אוזרת אומץ ומנסה להשפיע, אך סיכויי הצלחתה נראים קלושים. ואז, לאחר המשתה הראשון של אסתר עם המן ואחשוורוש, שנת המלך נודדת. מאותו רגע משתנה הדינמיקה: אחשוורוש מתוודע להצלתו בידי מרדכי ומתמלא הכרת תודה; במקביל הוא נחשף לשאיפותיו האמיתיות של המן – הפנטזיה על לבישת בגדי מלכות וכבוד – ומצווה עליו להרכיב את מרדכי ברחובות העיר. המן מושפל, מקורביו מנבאים את מפלתו, והקרקע מוכשרת למעשה ההצלה הסופי של אסתר.
עמדתו של רבי תנחום, אם כן, היא שאלוהים "ישן" במחציתה הראשונה של המגילה. ההשגחה האלוקית נעדרת, ומתוך כך מתאפשר להמן לקדם את מזימתו. באמצע הסיפור אלוהים מתעורר, ושיבת ההשגחה מניעה את תהליך ההצלה.
רבא משיב: "שנת המלך אחשוורוש ממש." מה מבקש רבא לומר? הרי ברור שרבי תנחום מציע קריאה שאינה פשטית! נדמה לי שרבא דוחה את המחיר התיאולוגי שרבי תנחום מוכן לשלם כדי להכניס את אלוהים לסיפור. אלוהים אינו ישן, אפילו לא כמטפורה. לכן הוא גם אינו מתעורר ואינו סובל מנדודי שינה. רבא מסרב לקבל את האפשרות שאלוהים נעדר ולו לרגע מהעלילה. כנגד רבי תנחום הוא מתייצב לצד דברי ספר תהילים קכ״א:הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. אלוהים מושך בחוטים תמיד, גם ברגעי ההצלה וגם ברגעים הקשים שקדמו לה. הכל חלק מן התוכנית האלוקית. גרסה קיצונית של עמדה זו תאמר שגם כאשר מתרחשת טרגדיה והישועה אינה באה, אין זה מפני שאלוהים נעדר, אלא מפני שגם האירוע הקשה עצמו כלול בתוכניתו.
נמצאנו למדים שתי עמדות ביחס ל"שנתו" של אלוהים בפורים: האחת טוענת שאלוהים ישן ולאחר מכן התעורר באמצע הסיפור; האחרת דוחה בתוקף את עצם הרעיון של חוסר פעילות אלוקית.
יותר מאלף שנה לאחר רבא ורבי תנחום, המקובל רבי יצחק לוריא (האר״י) עושה שימוש ברעיון השינה האלוהית באופן רדיקלי ומפתיע. בהשראת דבריו ניתן להציע עמדה שלישית לפיה אלוהים לא היה "ער" כלל לאורך כל הסיפור.
האר״י חוזר לסיפור בריאת האדם. על פי המדרש, האיש והאישה נבראו תחילה כישות אחת בעלת שני פרצופים, דבוקים זה לזה גב אל גב. כדי שהאישה תוכל לעמוד כישות עצמאית המסוגלת לעמוד פנים אל פנים מול האיש, נדרש תהליך של היפרדות ("נסירה"). היפרדות זו התאפשרה רק כאשר נפל האדם לתרדמה עמוקה, כפי שנאמר: "וַיַּפֵּל ה׳ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן" (בראשית ב׳, כ״א). רק כך חדלה האישה להיות נספחת והפכה לישות עצמאית המקיימת עם האיש מפגש אמיתי.
האר״י מסביר כי דינמיקה זו מתקיימת גם ביחסים שבין אלוהים לישראל. בזמן הגלות היחסים הם אחור באחור: אלוהים מעניק הגנה ושפע, אך הקשר הוא קשר של תלות ולא של מפגש. הגאולה, לעומת זאת, היא חזרה ליחסי פנים בפנים – מפגש של הדדיות ואהבה. כדי שמפגש כזה יתאפשר, על אלוהים "לישון", כלומר להסיר את ההשגחה הפעילה ולאפשר לעמו להיחתך לחירות ולהסתובב לקראתו. רגעי מעבר אלה פגיעים מאוד: אין מי שמשגיח. אלוהים, כביכול, ישן.
לדברי האר״י, סיפור המגילה מתרחש בדיוק ברגע כזה:
ולהיות כי ענין מרדכי ואסתר היה בסוף השבעים שנה של גלות בבל… התחיל ענין התיקון… וענין התחלה זו היא ענין הדורמיטא… וזה סוד הצרה העצומה שהיתה אז לישראל… והמן הרשע… ידע בחכמתו ענין מיעוט השגחתו ית׳ על ישראל בימים ההם…
הצרה מתחילה כאשר אלוהים "ישן". אולם במערכת המחשבה של האר״י אין אלוהים יכול להתעורר מוקדם מדי: התעוררות כזו תפסיק את תהליך הגאולה ותחזיר את היחסים למצב של אחור באחור. כפי שהוא מוסיף:
ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל… כדי שיחזרו פנים בפנים ויגאלו ישראל ויבנה בית המקדש.
השינה האלוהית כהיעדר השגחה מלאה היא חוויה קשה ומפחידה, אך היא גם הזמנה לאחריות אנושית. לשיטת האר״י, ההצלה במגילה מתרחשת באמצעות אסתר, הנדרשת לחפור עמוק בתוך עצמה כדי לגלות את זהותה ואת כוחותיה החבויים. אין טעם לחפש את אלוהים במגילה. כל עניינה הוא שהוא איננו שם. אלוהים ישן ומותיר לנו לפעול בכוחות עצמנו.
על פי המגילה, מה שאנו חוגגים בפורים הוא "ונהפוך הוא" – מציאות רוויה פחד וסכנה המתהפכת לפתע לשמחה ורווחה. אך מה עומד בבסיס המהפך הזה? מהו השינוי שאנו מייחלים לו בפורים זה? ואיזה מאמץ רוחני נדרש מאיתנו כדי לחולל אותו?
לפי רבי תנחום, המהפך מתרחש בתוך האלוהות עצמה: אנו חוגגים את העובדה שגם כאשר אלוהים עוזב אותנו, בסופו של דבר הוא שב ומחבק אותנו. לפי עמדתו של רבא, המהפך המבוקש הוא שינוי בפרספקטיבה האנושית: האדם הוא שמתעורר ומגלה שההשגחה האלוקית מעולם לא סרה ממנו. מנהג אשכנזי נפוץ לקרוא את הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" בניגון המלכת ה׳ של הימים הנוראים משקף קבלה של גישתו של רבי תנחום. יש משהו מפתה מאוד ברעיון של להעיר את אלוהים באמצע המגילה.
ואולם באופן אישי אני מוצא את עצמי מזדהה דווקא עם דרכו של האר״י. (למורת רוחם של המתפללים בבית הכנסת שבו אני קורא את המגילה, אני קורא את הפסוק בניגון הרגיל.) בסופו של דבר, שמו של אלוהים אכן אינו מופיע במגילה. את המהפך של פורים איש לא יחולל עבורנו.
רצונו של אלוהים – רגע לפני ש"נרדם" – הוא שניקח אחריות על חיינו ונתמודד עם האתגרים שהעולם מזמן לנו. רצון זה הוא עדות מרגשת לאמון שאלוהים בנו. אני מברך את כולנו שבפורים הקרוב נהיה ראויים לאמון הזה; שכמו אסתר ומרדכי נמצא בתוכנו את הכוחות שה׳ נטע בנו; ואז – לאחר שנעשה את המוטל עלינו – נזכה שוב להיפגש עמו פנים בפנים.
