כ״ג באב תש״פ

ספר ויקרא, קורבנות וקרבה

מאת   •  5 באפריל 2020

בשנים רגילות, תחילת ספר ויקרא הוא הזמן שבו אנחנו חושבים על הקרבנות. כלומר, זה הזמן שבו אנחנו זעים באי נחת בכסא במחשבה שהאל שלנו מתעניין בדם של חיות שנשפך במקום כזה או במקום אחר בעולם, שני מטר מעל או מתחת לאיזה סימון אדום על מבנה אבנים שהיה פעם בירושלים. יש את האסכולה של המכחישים, שאומרים שזה למעשה אף פעם לא עניין אותו, ואת האסכולה של המנכסים, אלה שאומרים שזה דבר נהדר, בטוח יותר טוב מתעשיית הבשר המודרנית, ושאם היה רק בית מטבחיים אחד בעולם והוא היה במקדש בירושלים, אז היה טוב יותר לחיות ולעולם מאשר המצב המשונה עכשיו, שבשר הוא מוצר מזון שמיוצר בכמויות בלתי סבירות ומכלה את כל משאבי היקום לטובת המבורגר.

 

כל זה כאמור בשנים רגילות אבל עכשיו אני מרגיש שמדיניות הבידוד החברתי מבהירה לנו יותר מכל מה חסר בעולם שבו אין קרבנות. יותר מכל הדברים שחסרים לי עכשיו בחיים, חסרה לי האכילה עם חברים. קפה במטבחון במשרד, שוקולד של צהרים, ארוחה משותפת, ואני זוכר שפעם הייתי גם שמח לצאת לבירה בסוף יום לימודים (אולי יום אחד אזכה). האכילה המשותפת היא החוויה המרכזית של השבתות והחגים שלנו, אפילו יותר משמיעת דבר ה׳ (אולי אפילו את ה׳ בעצמה) בקריאת התורה בבית הכנסת. אכילה משותפת יוצרת חברויות וקשרים: תחשבו איך זה לצאת לדייט בלי לאכול או לשתות שום דבר. איך היינו יכולים לבנות קשרים בלי אוכל?

 

בעולם של אבותינו הקדמונים היה אפשר להזמין את ה׳ לארוחה. לחלוק עם ה׳ את המזון שלנו, את העושר שה׳ נתנה לנו, את כל מה שהשגנו, אנחנו וה׳, ביחד. היינו יכולים לשתות עם ה׳, ולשמוח עם ה׳, ומתוך האכילה והשתיה הזו גם להרגיש את הנוכחות של ה׳ בגופים שלנו ממש. ה של האוכל, הסחרור של היין, היו כבדות של מפגש אמיתי עם מי שקיבלנו ממנו את כל הברכה הזו וכל החיים האלה ואת כל שאר הטוב. במיוחד בדת כמו הדת של אבותינו הקדמונים, שלא היה אפשר לראות בה את האל, ההרגשה של הקרבנות בגוף היתה ודאי משמעותית.

 

כבר בספר ויקרא, צריך לומר בכנות, כל העניין הזה כבר לא עניין את אבותינו הקצת-פחות-קדמונים: ספר ויקרא מתעניין בדם וביכולת שלו לנקות חטאים מן המקדש ובעיקר מן המזבח. קרבנות כמו העולה והשלמים קיימים אצלו אבל עיקר העניין שלו הוא לא באוכל של ה׳ אלא בריח, וגם בחלב והדם שמגיעים למזבח. ומן הצד השני היום יש לנו שרידים קטנים של עבודת הקרבנות בחיים שלנו. אנחנו מפרישים מעשרות וחלה, שורפים חמץ ויש מי שגם עושה ״כפרות״ בערב יום הכיפורים. מי שלמדה לשחוט יכולה גם לדמיין שיש בזה אלמנטים של ״עבודה״. אבל למעשה אין לנו את העבודה הזו. אפשר קצת להרגיש את ה׳ בלב או לשמוע את ה׳ דרך התורה, אבל אי אפשר להרגיש את המזון של ה׳ בגוף, ואי אפשר להרגיש דרך המזון הזה שאנחנו נפגשים עם ה׳.

העולם שפתאום אנחנו חיים בו, עולם הבידוד וההרחקה החברתית, לקח לנו את היכולת לפגוש אנשים דרך אוכל. אנחנו רואים פנים באינטרנט וגם קולות בטלפון, אבל אנחנו לא באמת קרובים אליהם. אנחנו לא שותים ביחד, ולא אוכלים ביחד, ולא עורכים שולחנות ושוטפים כלים ביחד (גם זה חלק לא מבוטל מעבודת המקדש!). וככה זה מרגיש עם ה׳ כל הזמן. אנחנו בהרחקה חברתית מה׳. היכולת שלנו להתייחס לאל שלנו כדמות חיה ומוחשית, ששוכנת בתוכנו, פגומה, כי אי אפשר לאכול עם הדמות הזו. וכל התחליפים שיש לנו לדבר הזה, שבנינו במשך השנים — התפילה בציבור, הצדקה לעניים, האכילה המשותפת, לימוד התורה — נלקחו מאיתנו גם הם.

 

המדרש בויקרא רבה (ב, ח; שלמעשה בא מתנא דבי אליהו) אומר: ״אדם – זה לשון חבה ולשון אחוה ולשון רעות״. בבידוד חברתי אנחנו קצת פחות אוהבים ואחים ורעים. הפחד מאנשים אחרים, הפחד על עצמנו ועל אהובנו, גורם לנו לאיבה כלפיהם, ואנחנו נעשים קצת פחות בני אדם. הראשונים לסבול את נחת זרועם של השוטרים הם כמובן המוחלשים ביותר, ובשם בריאות הציבור חלק אחד של הציבור ״עוזר״ לחלק אחר להתרחק ממנו. כפי שהיינו עד עתה עם ה׳, צריך עכשיו להיות עם כולם: להתחזק במה שניתן. לעזור לחברים במצוקה, לשלוח כסף למי שצריך אותו, בנדיבות יתר, אם אפשר, להתפלל בבית וללמוד יותר תורה. להתרחק ולעזור מרחוק. את ההדים של דבר ה׳ אפשר לשמוע גם בזוּם אם צריך. אבל צריך גם להכיר בזה שזהו זמן של חורבן; שחלק מדברי המקונן באיכה אמורים גם בנו:‏ ״דרכי ציון אבלות, מבלי באי מועד. כל שעריה שוממין, כֹהניה נאנחים, בתולתיה נוגות, והיא מר לה״. וכפי שאנחנו מתפללים בסוף מגילת איכה, נתפלל גם על עצמנו: השיבנו ה׳ אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.

 

תגובות, ומחשבות תתקבלנה בשמחה בכתובת amitgvaryahu@gmail.com

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פרשות נוספות

סגירת תפריט