כ״ב בתמוז תש״פ

ספירה לְפָנִים

מאת   •  25 במאי 2020  •  הגות ומחשבה, שבת ומועדים

ימי ספירת העומר הם מן הימים המרגשים ביותר בשנה, ומן הלחוצים שבהם. בביתי, שלושה ילדים ושני מבוגרים מוודאים בקפדנות ונזכרים בכל לילה לסמן יום נוסף. (עד כה בהצלחה!) זוהי מצווה מרוכזת ודרמטית, שדורשת לציין בקול את הזמן החולף בכל יום ויום. ספירת העומר אינה רק הכרה נפשית של הזמן, אלא גם מעשה טקסי בברכה הנושא, לכאורה, משמעות עמוקה.

מקורותיו של מנהג זה נמצאים כבר בתורה ובפרושיה המוקדמים אצל חז”ל. בויקרא כג נאמר:

ויקרא כג:טו-טז

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֪ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיקֹוָֽק:

ציון הזמן בפסוקים הללו לוקח אותנו מ”מחרת השבת” –לפי פירושם של חז”ל זהו היום שלאחר יומו הראשון של פסח, שהוא יום מנוחה, “שבת” – אל תוך שבעה שבועות שלמים של ספירה. הספרא (אמור, פרשה י), מדרש תנאי מוקדם על ספר ויקרא, מדגיש שחובת הספירה מוטלת על כל אחד ואחד: “וספרתם לכם – כל אחד ואחד”. הספרא, הנסמך על צורת הרבים של הציווי “לכם” (בניגוד לניסוחים אחרים בתורה, כמו וספרת לך אצל מינוי שנים ביובל), טוען שלא מדובר רק בציון ציבורי של הזמן, אלא בדבר שכל אדם צריך לציין בפני עצמו.

מקורות מאוחרים יותר מתארים את הטקס ביתר פירוט. התלמוד הבבלי, חגיגה יז ע”ב, מצטט פסוק מספר דברים, ט”ז ט: “שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת”. אביי מבין שהתורה דורשת לספור הן את הימים (על פי הנוסח בויקרא) והן את השבועות (על פי הנוסח בדברים) במשך התקופה הזו. כך נוצר טקס עשיר ומורכב יותר, אותו אנו מכירים כיום, טקס שמאתגר את יכולות המתמטיקה של ילדינו הקטנים ככל שספירת העומר מתקדמת.

אך הוראתו של אביי מוסיפה פרט חשוב לספירה הזו. לא די בכך שהספירה נעשית על ידי כל אחד ואחת, אלא שיש לספור בקול, להצהיר על המניין. אילו היה מדובר כאן רק בזכירה של לוח השנה, דרישתו של אביי למנות הן את הימים והן את השבועות לא הייתה מובנת. כל עוד אני יודע כמה זמן עבר מאז פסח, אין ספק שיצאת ידי כל חובה שהיא מעוגנת במעקב אחרי הזמן גרידא. נדמה כי הדרישה של אביי למנות ימים ושבועות מניחהשהספירה הזו מבוטאת בקול, כך שהניסוח המתמטי והמילולי שלה דורש הגדרה מדויקת, וכזאת מתווה אביי.  אילו היה מדובר רק במודעות לזמן ולתאריך, לא היינו נצרכים לשאלה כיצד יש לבטא במילים את תחושת הזמן החולף.

אכן, החל מן המקורות החז”ליים ועד לימינו קיימת ההנחה שזוהי מצווה בדיבור, ויתרה מכך – שזו מצווה הנעשית בברכה. מדוע? האם משהו בתורה או בספרא רומז על כך שנדרש דבר נוסף מעבר לזכירת המניין? ואם לא, מדוע המנהג של ספירה בקול התפתח מלכתחילה?

שאלות אלו הופכות נוקבות עוד יותר כאשר אנו שמים לב לכך שישנם מקרים נוספים של ספירה נורמטיבית בתורה שלא הובנו כספירה בפה. לגופו של עניין, כאשר ויקרא ט”ז מתאר את תקופות הטהרה של הזב ושל הזבה, אדם או אישה שחווים הפרשה חריגה ופתולוגית מאברי המין, הוא משתמש בביטויים “וספר לו” ו-“וספרה לה” כדי לתאר את החובה להמתין שבעה ימים מתום ההפרשה בטרם שמתחילים להיטהר. אין עדות לכך שהספירהשל כל אחד משבעת הימים הנקיים מהפרשות צריכה להעשות בקול, ועל אחת כמה וכמה שאין עדות שזוהי ספירה בברכה. אמנם, הספרא מצטט בעמימות את שני הפסוקים הללו ואומר: “לעצמו” ו-“לעצמה”, ובכך אולי מציין שספירה זו היא בלב, בניגוד לספירת העומר, הנספרת בקול. איך נוכל להצדיק את האופן השונה בו אנו מתייחסים לנוסחים כמעט זהים? “וספרתם לכם” – ספירה בפה; “וספר לו” – ספירה בלב.

סוגיה זו העסיקה רבים מן הפוסקים מימי הביניים ועד לזמן הזה. בעלי התוספות (צרפת, המאה הי”ב-י”ג) מתייחסים אל מנהג ספירת העומר בפה המוכר לנו כהלכה פסוקה.  (הדיון נמצא בכתובות עב ע”א.)  לאור זה, הם שואלים: מדוע איננו דורשים מן הזבה לספור בברכה גם כן? האם התורה לא מתארת את שתי המצוות הללו באותן המילים? הם מתרצים שקיים הבדל מהותי בין שני סוגי הספירה. ספירת העומר מתקדמת עם הזמן החולף באין מפריע, ויש בכוח כל אחד ואחת לשמור על המניין. לפיכך אנו סופרים בקול ובברכה, משום שאנו יודעים שהימים ימשיכו לעקוב זה אחר זה. הזבה, מאידך גיסא, צריכה למנות שבעה ימים נקיים מהפרשה. אם ההפרשה תתחדש, אזי הספירה נסתרת ויש להתחיל למנות ספירה חדשה. בעלי התוספות סוברים שבמצב כזה לא ראוי לספור בפה כמו בספירת העומר, שכן לא ברור מלכתחילה האם מניין שבעת הימים יבוא אל סופו.

הסבר זה לא התקבל לגמרי בקרב פרשנים המאוחרים לתוספות. ר’ דוד בן זמרא (ארץ-ישראל/מצרים, המאה ה-16) הציע הסבר נוסף. הוא סובר (בשו”ת הרדב”ז, ח”ד כז) שסיפרת העומר היא “מצווה הכרחית”, תלויה אך ורק בלוח השנה, כך שלא ניתן להתחמק ממנה או לוותר עליה. לפיכך, הספירה נעשית בקול ובברכה. לעומת זאת, הזבה יכולה לבחור ולהישאר במצב של טומאה אם רצונה בכך, כל עוד היא מקפידה על ההגבלות ההלכתיות הנוגעות לה עד שתיטהר. מפני שהספירה, במובן מסוים, אינה הכרחית היא לא נעשית בקול ובאופן טקסי.

ועדיין, פרשנים אחרים חלקו וסברו שבאמת לא קיים איזה הבדל בין הספירות השונות. למעשה, ר’ ישעיה הלוי הורוביץ (פולין/ליטא/גרמניה, המאה ה-16-17) אומר שהזבה דווקא חייבת לספור בקול את הימים הנקיים מהפרשה, כפי שסופרים את ספירת העומר. הוא אפילו מעיד על התיחסותו לאשתו בימי זיבתה: “וכן נהגתי כל ימי, וצויתי לאשתי שתספור לעת הערב קודם שקיעת החמה, היום יום ראשון לספירת לבוני!” (של”ה שער האותיות אות הקו”ף – קדושת הזווג) הוא מבין שהקטע מן התוספות שהוזכר לעיל שולל רק את הברכה בנידון דידן, אך לא את הספירה בקול. ישנן קהילות בהן נשים ממשיכות את המנהג הזה וסופרות כך את הימים שלאחר תום הוסת, על אף שמרבית האחרונים קבעו שאין חיוב על הזבה לספור בפה כלל וכלל. (ראו, לדוגמא, נודע ביהודה, ח”ב קכג).

ברם, בעוד שאחרונים אלו דנים בשאלה מדוע הזבה אינה סופרת בקול (ולכל הפחות, מדוע היא אינה סופרת בברכה), עלינו לחזור לשאלה יסודית עוד יותר: מדוע אנו כן סופרים את ספירת העומר בקול ובברכה, במיוחד לאור ההשוואה לזבה המורה לנו על הכיוון ההפוך. מהיכן מגיע מנהג זה?

הנצי”ב (ר’ נפתלי צבי יהודה ברלין, ליטא, המאה ה-19) מנסה לענות על השאלה הזו באמצעות תשומת לב רבה לפסוקי המקרא. הוא טוען שהפסקאות המתארות את ספירת העומר מכילות כפילות.

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת…שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם […]

שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת

הנצי”ב מציע (בפירוש העמק דבר על ויקרא כג, טז) שכאשר התורה מדברת על ספירה, בדרך כלל היא מתכוונת למעקב אחרי הזמן ברובד ההכרתי,ספירה בלב. זו הסיבה לכך שהמקרים של הזב והזבה אינם מצריכים ביטוי וציון של הזמן שחלף. וכך היה הדין גם לגבי ספירת העומר, אילו התורה לא הייתה חוזרת שוב על פועל הספירה בהקשר זה. כפילות זו הופכת את הספירה בלב לספירה בפה, הן במניין הימים והן במניין השבועות. לאחר מכן, הנצי”ב מציין נפקא-מינה מעניינת של פירוש זה. לפי ויקרא, יש לספור שבעה שבועות ויש לספור חמישים ימים. לכן, רק ארבעים ותשעה הימים הראשונים נכללים בכפילות של הצו המקראי, ורק הם נספרים בקול. אולם, למרות שאת היום החמישים לספירת העומר – חג שבועות – לא מונים בקול, עדיין צריך לספור אותו בלב, באותו האופן שבו הזב והזבה עוקבים אחר הזמן החולף.

כך הנצי”ב מעגן בפסוקי המקרא את מה שמייחד את ספירת העומר מן הספירה של הזב והזבה. אך אנו יכולים להרחיק לכת עוד יותר. אפילו אם נקבל את הניתוח הטקסטואלי שלו, מדוע התורה בוחרת לנסח את המצוות הללו בדרך הזו? מדוע התורה מתנסחת בלשון כפולה בנוגע לספירת העומר, כפילות שיוצרת את הספירה בפה?

ברצוני להציע שאפשר למצוא לכך תשובה בעזרת חשיבה על שני סוגים של ספירה. לפעמים אנו סופרים כדי להתרחק מדבר-מה. אנו עשויים לספור את מספר השנים שחלפו מאז נגמלנו מהתמכרות, או את מספר השנים שחלפו מאז שנמלטנו ממדינה בה היינו מדוכאים. ספירה כזו נועדה להשאיר משהו מאחור. זוהי ספירתם של הזב והזבה. ספירתם אינה אלא וידוא סיומו של מצב פתולוגי המסמן את אפשרות התחדשות החיים המלאים. בעיקרו של דבר, ספירה כזו, על אף שהיא יכולה להיות הכרחית ובעלת משמעות נפשית, מביטה אחורה ומבטאת הכרת תודה על הצלה ממחלה או מדיכוי.

לעומת זאת, פעמים שאנו סופרים לקראת איזה יעד. בתרבות הכללית אנו מכירים כל מיני ספירות לאחור (countdowns), בדירוג שירים, בספירהלקראת תחילתה של שנה חדשה או אל עבר סיום של תהליך. בספירה כזו, למעשה, למרות הביטוי “לאחור”, אנו פונים קדימה בציפייה אדירה כלפי מה שממתין לנו בקצה. ספירת העומר היא ספירה כזו, ספירה לפנים (countup).

אנו מתקדמים לקראת שבועות, לקראת מתן התורה, לקראת ההזדמנות האמתית הראשונה שלנו לעשות משהו משמעותי עם החירות בה זכינו בפסח. סוג זה של ספירה הוא חיפוש אחר ברכה, וככזו, כפי שמורה התורה באמצעות הכפילות בלשון הפסוקים, עלינו לספור אותה בקול, בשפה של ברכה. הבנה זו עולה בקנה אחד עם דבריו של הנצי”ב אודות הספירה בלב של היום החמישים. יש חשיבות לספירה אחרונה זו, הנעשית בשקט, אך אין צורך לספור אותה בקול משום שכבר הגענו אל היעד.

זוהי הסיבה שספירת העומר כל כך מרגשת. אנחנו לא מותירים מאחורינו כלום ואנו מלאים בציפייה המסתיימת יום אחד לפני שבועות, כאשר ההכנה מגיעה לשיאה. זוהי תזכורת לאופי האמיתי של ברכה: האפשרות להביט קדימה אל דברים בחיינו ולתכנן כיצד נתעל את מרצנו ותשוקתנו כדי להפיק את המיטב מכל מה שקבלנו מן הקב”ה. יהי רצון שכל הספירות שנספור יהיו לברכה ובברכה.

תורגם על ידי יעקב קרויזר

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פרשות נוספות

סגירת תפריט