אחת הפרשיות המשפטיות המסעירות והרגשיות ביותר נמצאת בפרשתנו: פרשת בן סורר ומורה. 

"כִּי־יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם׃ וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל־זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל־שַׁעַר מְקֹמוֹ… וּרְגָמֻהוּ כׇּל־אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת…" (דברים כא:יח-כא). 

נער אשר איננו קשוב להוריו מוצא אל בית הדין, זקני העיר מנהלים שם משפט, ואם נמצא שהנער הוא בן סורר אז הוא נידון לסקילה. 

פרשייה קצרה זו מעלה שלל שאלות מוסריות, חברתיות ותיאולוגיות. חלק מן הסערה שהפרשייה מייצרת נובע מן הטשטוש שנוצר בה בין המרחב הציבורי – בית הדין, למרחב הפרטי – הבית. טשטוש זה מעלה שאלות אודות טיב היחסים שבין המרחבים הציבורי והפרטי בכלל, ומטרת החוק שלפנינו, חוק הנוגע בהוצאת אירועיים המתרחשים במרחב הביתי הפרטי אל המרחב הציבורי של בית הדין: מה עשויה להיות מטרתה של תנועת הוצאה זו? 

על מנת לענות אני רוצה להיעזר בכמה הוגות בנות זמנינו, שתעזורנה לנו לחשוב על שאלת היחסים שבין הפרטי לציבורי שמעלה הוצאתו של הבן הסורר אל זקני העיר.

א. בית הדין כמרחב לביצור המערך החברתי הקיים

דרך אחת להבין את חוק הבן הסורר, אולי דרך ראשונית, היא לראות בו אמצעי ביד ההורים, אמצעי ביד המבוגרים, אמצעי ביד מוסדות החברה, להשליט את דרכם על צאצאיהם, ולוודא שהמבנה החברתי המסורתי עומד יציב על כנו. הבן מוצא אל זקני העיר כשהוא איננו שומע בקול הוריו, וזקני העיר למעשה יגבו את ההורים ולא יקבלו התנהגות סוררת. קריאה זו של חוק הבן הסורר מבינה אותו כנותן בלמים חזקים להורים במקרה בו הם רואים בהתנהגותו של הדור הבא התנהגות שעלולה לייצר סדקים במערך החברתי הקיים. לפי קריאה זו אין מקום לערעור של הדור הבא על המבנה המשפחתי, בן חייב לשמוע להוריו. יתרה מזו, קריאה זו מבינה את יציבות המשפחה כאבן יסוד ביציבותו של המערך החברתי כולו. במקרה של ערעור, יד החוק, באמצעות מוסד זקני העיר, נכנסת אל המרחב הפרטי ומתערבת בו.

קייט מילט (1934 – 2017, ארה"ב, תאורטיקנית, סופרת) נותנת מסגור שיש בו להאיר על הדברים. היא רואה במשפחה זרוע מרכזית של המערכת הפטריארכלית (a patriarchal unit within a patriarchal whole), ואף טוענת כי באמצעות המשפחה נשמר המערך החברתי יציב וקיים. כאשר מסגרת פטריארכלית נקודתית – כגון משפחה, מעורערת, למשל על ידי ילד שאיננו שומע להוריו, יש צורך לפנות ליישות הפטריארכלית הגבוהה יותר, זקני העיר, כדי לשמר את הסדר. לפי תפיסה זו, ייתכן שההוצאה אל בית הדין משמשת להבהרת מבנה הכוח, הצגתו והשבתו אל הממונים עליו. מילט רואה את התערבותו של החוק הציבורי ומוסדותיו – למשל מוסד זקני העיר — בענייני המשפחה, כמעגנת את הסדר החברתי הקיים.

ב. בית הדין כאמצעי להגנה על חלשים 

דרך שנייה להבין את חוק הבן הסורר מציעה כי מעורבות זקני העיר עשויה להגן על הבן מפני שרירותיות ההורים, ולבלום את הסמכויות הבלתי מוגבלות המוענקות להורים בתוך הבית. חוק התורה, וכמוהו החוק הרומי המקביל לתקופת המשנה, נותנים להורים סמכות עצומה ביחס לצאצאיהם, כולל גם על החיים שלהם. הדרישה להוציא את הבן אל זקני העיר, אל מחוץ למיידיות ובלעדיות התגובה של הוריו, משמשת אמצעי ריסון על ההורים. עליהם להוציא את בנם אל הזקנים ואלו מעורבים בהחלטה אם הוא סורר ודינו ככזה.

ההנחה היא שהשארת הטיפול בבן סורר או בכל סוגיה אחרת שעולה במרחב המשפחתי, בתוך מסגרת המשפחה, עלולה להשאיר את הבן נתון לגחמותיו של אב רודן או אם מרושעת המפרשים את מעשיו כמרידה. הוצאת השיפוט מתחום המשפחה אל המרחב הפומבי, תגן על החלשים שבבני המשפחה. כלומר, הדרישה לערב את זקני העיר במקרה של בן סורר נועדה, דווקא להגביל את כוחם של ההורים, לרסן אותה על ידי העברת הטיפול בבן הסורר לבחינה חיצונית וניטרלית יותר – אל זקני העיר במרחב הציבורי. הכוח הבלתי מוגבל של הפטריארכיה נבלם באמצעות פיקוח ציבורי על התחום הפרטי. 

אם בקריאה הראשונה מטרת החוק הייתה ביצור המערך הקיים, הרי שבקריאה זו המטרה היא הגנה על החלשים בחברה, אולם בשני המקרים הדבר נעשה באמצעות הוצאת הבן אל בית הדין, כלומר טשטוש הגבולות שבין הפרטי לציבורי: מה שקורה בבית הוא כן מעניינו וסמכויותיו של בית הדין. 

קתרין מקינון (נולדה ב1946, ארה"ב, תיאורטיקנית ופרופ' למשפטים) מבקרת את ההפרדה בין הפרטי לציבורי, וטוענת כי בהתערבות בית הדין במערך הביתי טמונה היכולת של החברה להגן על המוחלשים בתוכה ולדאוג לרווחתם. מקינון מראה כי האידיאל הליברלי, זה המקדש את הפרטיות, מתבסס על הנחת היסוד שאנשים פועלים באופן חופשי ושווה. הליברליזם הפך את התחום הפרטי לתחום הרמטי, בלתי נגיש, שאינו מחויב במתן דין וחשבון ואינו מוגבל ומפוקח מבחוץ. ואולם, במסגרת הפרטית עלולים כידוע להתרחש מעשים בלתי שוויוניים ובלתי צודקים והיא הופכת למרחב בו הדמויות החלשות והמוחלשות בחברה פגיעות במיוחד. לכן היציאה לבית הדין היא דרישה שמגינה על החלשים בחברה.

כאשר ילד נמצא באיום בתוך ביתו, במערך הפרטי, כי הוריו רואים בו סורר, יש צורך לערב את זקני העיר, המרחב הציבורי, כדי להגן עליו. לפי תפיסה זו, ייתכן שההוצאה אל בית הדין משמשת לשמירה על החלשים בחברה. יש בהתערבותו של החוק הציבורי ומוסדותיו בענייני המשפחה כדי להגן על גורמים חסרי כוח במערך הפרטי.

ג. בית הדין – כמרחב בו יש הזדמנות לתיקון

ישנה אפשרות קריאה שלישית. כזו שלא מבצרת מערך קיים, ולא מגנה על החלש בלבד, כזו שלא מתבססת על יד החוק, על זקני העיר, על המערך הציבורי, שיתערב במערך הפרטי, במשפחה. לפי קריאה זו ייתכן שמוסד זקני העיר הוא מקום מפגש ניטרלי בין ההורים לבנם, מקום המאפשר להפוך את חוסר ההקשבה של הבן ('אינו שומע'), ואולי גם את חוסר ההקשבה של ההורים אליו – להקשבה הדדית. הדבר מתאפשר דווקא משום שישנה הפרדה בין הפרטי לציבורי, דווקא משום שבית הדין מהווה זירה בעלת הקשר אחר, ולכן אולי ניטרלי ומנטרל: לא בית, לא מרחב המוגדר על ידי יחסי הורים וילדים, לא בן סורר, ולא הורים שלא שומעים בקולם. תיבת התהודה המשפחתית בה נשמעו קולות צורמים, מוחלפת בתיבת תהודה ציבורית שבה התנהגות הבן יכולה להשתמע אחרת. 

השינוי מתרחש כי הקשר המפגש אחר, הקשר שיכול להוליד שינוי מהותי. הרי הבן הסורר לפי התורה סורר כלפי הוריו, חטאו תלוי בהקשר המשפחתי; הוא פועל כנגד סמכות-העל המיידית בחייו. החלפת ההקשר המשפחתי בהקשר ציבורי מאפשרת למעשה הפרדה בין סמכותם המשפחתית-חינוכית של ההורים, לבין סמכותם המשפטית-פוליטית של זקני העיר; הפרדה בין התנהגות הבן, לבין ה'סוררות' שלו כלפי זוג נמענים מסוים אחד: הוריו. עצם הפנייה אל זקני העיר עשויה לפרק את המתח המשפחתי ולהעמיד אותו בהקשר חדש המשנה את השתמעות המעשים, ומיניה וביה גם את מהותם. שם לא מתקיים מפגש של בן עם הוריו אלא של צעיר במרחב הציבורי, שם אולי ניתן להתמקד במערכת היחסים ולא בעימות.  

קרול גיליגן (נולדה ב1936, ארה"ב, פסיכולוגית ופילוסופית של המוסר) פיתחה תפיסה אתית אותה היא כינתה 'אתיקה של דאגה' (ethics of care), שיש בה להבין את תפקיד מוסד זקני העיר כפי שמתואר לעיל. תפיסה זו מתמקדת בדאגה, בהיות האדם קשוב, באמון ובהיענות לצרכים, במקום בשיוויון, הוגנות או זכויות הפרט. אתיקה של דאגה שמה דגש על מי שדואגים לו ועל מי שעושים את פעילות הדאגה, כבעלי קשרים שלובים ולא מתחרים, ומקדמת קשרים ושיתופי פעולה. בית הדין בקריאה זו הוא מרחב לעבודה מהותית על הקשרים של הבאים לפניו – במקרה זה: בן והוריו.

כאשר בתוך הבית והמשפחה ישנה חוסר שמיעה ותלונה אודות סוררות ומרי, יש צורך לפנות לישות חוץ משפחתית, ציבורית, כמו זקני העיר, כדי להבין באופן ניטרלי מה מתרחש ועל מנת לנסות לתקן את מערכת היחסים. לפי תפיסה זו ייתכן שההוצאה אל בית הדין מעניקה הזדמנות לתיקון מערכת היחסים. 

***

עם הכניסה לחודש אלול נתפלל ונעמול שיהיו הקשרים שלו – בבית ומחוצה לו – לטובה, ושנדע לבנות מערכות שידעו לתקן את מה שעומד במשבר. 

שבת שלום