י״ד בכסלו תשפ״א

אנחנו לא בני חורין השנה

מאת   •  8 באפריל 2020  •  שבת ומועדים

“אנחנו לא בני חורין השנה” אמרה מורתי האהובה והחכמה, פרופ’ אליס שלוי, בלב כבד. מילות שיר הילדים “עבדים היינו, היינו – עתה בני חורין, בני חורין” הדהדו בראשי. לפעמים גולשים אצלינו בסדר למנגינת שיר הילדים הזה מיד אחרי ‘מה נשתנה’, עם מילות ההגדה “עבדים היינו לפרעה במצרים”. אלא שההגדה איננה מסכמת בדיכוטומיה הצפויה:עבדים היינו – עתה בני חורין, אלא משתהה בתיאור מדומיין של השלכות העבדות, מתארת מה היה קורה “אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים”. 

 

תהיתי אם אני מזדהה עם האמירה “אנחנו לא בני חורין השנה”. שאלתי את עצמי אם אני מרגישה משועבדת, אם יש מרחב בחיים שלי – האישיים, החברתיים, הדתיים או הפוליטיים, שבו אני מרגישה בסוג של עבדות. אולם הטענה של פרופ’ שלוי לא היתה שאנו עבדים, הטענה הייתה מדוייקת יותר: איננו בני חורין. 

 

הדיכוטומיה שבין עבדות לחרות נמצאת לקראת סוף חלק ה’מגיד’ שבהגדה, כמעין סיכום ביניים לפני אמירת ההלל, ומופיעה, כמו חלקים נרחבים מן ההגדה של פסח, כבר במשנה: “לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה” (משנה פסחים פרק י). ואולם, כמו דיכוטומיות ספרותיות קלאסיות רבות, גם זו מתאפיינת בלשון שבח פיוטית ויפה, אולם נבדלת מהמציאות המורכבת, והעדינה, המתקיימת על פי רוב על רצף. לכן, גם אם איננו עבדים או משועבדים – הרי שיתכן שלא בכל תחומי חיינו הננו בני חורין.   

 

אכן, לטענה התאולוגית, התרבותית, הפסיכולוגית “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוצאינו ה’ אלהנו משם ביד חזקה,” איננה מתלווה טענה תיאורית מקבילה בדבר היותנו בני חורין, אלא דווקא דרישה הקוראת למעשה: “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר יציאת מצרים הרי זה משובח”. דברי ההגדה ודברי מורתי הצטרפו להנחייה ולדרישה מאיתנו “לספר ביציאת מצרים”, להתעכב על המקומות שבהם איננו חופשיים ומשוחרים מכבלים, ומקורות שבהם איננו בני חורין.

 

השנה, קל לנו אולי לראות מגבלות מסוימות על חירותינו: אסור לנו להזמין חברים לליל הסדר, אין ביכולתנו לנסוע לים בחול המועד. אולם, האם אלו מגבלות העומק והאמת על החרות שלנו? ההגדה מזמינה אותנו ודורשת מאיתנו “לספר ביציאת מצרים”. סיפור מניח תהליך, וכך אנו מצווים לעמוד ולתהות על אודות המעברים בחיינו, מהעבדות אל החרות. לשאול: מהם המקומות הצרים, בהם אין לנו בחירה – או שאין עומדות בפנינו אפשרויות? אילו הם המרחבים המוגבלים אותם אנו פוגשים ביום יום שלנו, מרחבים אותם אנו שואפים להרחיב? מה משאיר אותנו צרים, ומה משאיר אותנו במיצר? 

 

סיפור יציאת מצרים הוא תיאור עלילת המעבר מן המיצר אל המרחב, משמעו עיון בכלים ובמשאבים החסרים לנו על מנת להיות חופשיים יותר מכל מיני כבלים, ובני חורין יותר בכך שפנינו כלפי מרחבים ואפשרויות.  סיפור יציאת מצרים הוא תהליך, אין למעבר הזה פתרונות קסם. באופן הנשמע פרדוקסלי, היציאה אל החירות דורשת יד חזקה, ואולי אפילו יד מכוונת אל עבר עצמאות וריבונות. על מנת לצלוח אותה, נזדקק לעיתים קרובות לתמיכה וכח מן החוץ. עיון בשאלות: מה עוצר בעדי פסיכולוגית, מה מגביל אותי חברתית, מה בתרבות שלי מוגבל, מה צר במרחב הפוליטי שלנו, וביתר שאת- איך ניתן לשנות דברים אלו ולצעוד אל עברה של חירות גדולה יותר – זהו  קיום מצוות סיפור יציאת מצרים – באשר היא עיבוד אנושי תמידי של מציאות חיינו.

 

ומחשבה אחרונה: מדוע גם אם “כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים” עלינו לספר ביציאת מצרים? מחד, כי התהליך אל עבר החירות הוא, כאמור, כנראה תהליך אינסופי. אולם, הדבר קשור כנראה גם בקשר ההדוק שבין חירות לאחריות. אני יכולה לקחת אחריות על חיי, לשאוף לשנות את החברה שבה אני חיה ואת מידת החירות שיש בה – רק אם אני אדם חופשי ויש לי עצמי את היכולת לבחור. רק אם אני בת חורין מספיק ויש לי הזדמנות לדמיין עולם אחר מזה שבו אני נתונה כרגע, רק אז יכולה אני לקחת אחריות ולבנות עולם שבו המציאות שונה מן המְצָרִים שבהם אני ובני האדם שסביבי שקועים בהווה. סיפור יציאת מצרים הוא הזמנה ודרישה ממני להשתמש בחרות שיש לי ללקיחת אחריות – על החיים שלי, על המרחב החברתי שלי, על המציאות הכלכלית שלי, על המרחב הפוליטי שבו אני חיה – ולעבות בהם את נתיב המעבר מעבדות לחירות – עבורי ועבור החברה שלי. הכלי שניתן לי לשם כך הוא סיפור, לעשות מעשה של ‘לספר’. במובן זה, חירות היא כח נרטיבי לכונן את המציאות שלנו, לא מתוך התעלמות ממנה או הסתגרות מפניה, אלא דווקא מתוך מבט נכוחה.

 

לוואי ונצליח בזכות ליל הסדר, בזכות הזמן שניתן לנו לספר ביציאת מצרים, בזכות ההתמקדות במיצר ועיון באפשרויות היציאה ממנו, לצעוד צעד נוסף במעבר מן המיצר אל החירות. 

 

 

*תודה לשיפי ויגודה על חבורתא ועריכה

 

 

תגובות, ומחשבות תתקבלנה בשמחה בכתובת  hochstein@hadar.org

 

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פרשות נוספות

סגירת תפריט